בדף היומי במסכת עבודה זרה דף מ"ט, אנו לומדים את דברי רבי ישמעאל האומר ש"שלוש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס - אסורות. רש"י מפרש כי צורה זו, ובמיוחד "אחת על גבי שתים", היא "עיקר מרקוליס ותחלתו". חז"ל מתארים את המרקוליס כמבנה אבנים זה, לעיתים מגודר, והאבנים היו גדולות מספיק לשימוש משני.
המרקוליס (או "אבני בית קוליס") מוזכר רבות בספרות חז"ל (מעל 30 אזכורים) כפולחן אלילי נפוץ בבבל ובארץ ישראל. חז"ל פירשו את הפסוק "וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (ויקרא כ"ו, א') כמתייחס למרקוליס. פולחן זה, שהיה ממוקם בצידי הדרכים, התבצע בעיקרו על ידי "זריקת אבן למרקוליס" – זוהי "עבודתו". אולם, נזכרו גם פולחני מנחה, כהנחת אוכל וכסף, והשתחוויה.
הביטוי "זורק אבן למרקוליס" משמש גם לציון מי שפועל לרעה אף בכוונת טובה, שכן שאף המתכוון לבזות את המרקוליס בזריקת אבן עובר על איסור עבודה זרה. חז"ל אף דרשו על הפסוק במשלי "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (משלי כ"ו, ח') ש"כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן למרקוליס".
בהלכה נפסק כי אסור גם להסיר אבן שנזרקה למרקוליס, מכיוון שהדבר מפנה מקום לזורקים הבאים. לשימוש משני באבני מרקוליס יש לבטל את איסור העבודה זרה שבהן דווקא על ידי גוי. רבנו תם סבור כי שמו המקורי של פולחן זה היה "קילוס" (שבח), וכי חז"ל שיבשו את שמו במכוון ל"קוליס" (לעג וקלס), כאשר "מר" בארמית משמעו "חילוף", כלומר "ההפך מקילוס הוא קוליס". הרשב"ץ מפרש באופן דומה, שהשם המקורי היה "קוליס" וחז"ל הוסיפו את "מר" לתאר את החילוף.
דורשי רשימות אף נתנו רמז לדבר מן הפסוק "מעשה חרש אבן" (שמות כ"ח, י"א) שהרי חרש פעמים מסמל עבודה זרה כמו בפסוק בהושע י"ג, ב': "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה". והנה טעמי המקרא בפסוק "מעשה חרש אבן", הם "זרקא סגול", מרמזת על זריקת אבן לפני האבנים המונחות בצורת סגול, "אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן". ודפח"ח.
0 תגובות