בדף היומי מסכת עבודה זרה דף ס"ג מבואר שבאמירה לבד שרוצה ליתן לגבוה הרי זה כאילו מסר ונתן כבר, "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".
וכתב הרא"ש (שו"ת, כלל יג סי' א) שלענין צדקה, דווקא כאשר הוציא בשפתיו שרוצה ליתן לצדקה מחויב לקיים נדרו, אבל אם חשב בליבו ליתן, אינו מחויב ליתן ויכול לחזור בו.
וכן כתב הריטב"א (שבועות כו: ד"ה משום דהוי), אך הוסיף שאם מקיים את מה שגומר בליבו הרי הוא ירא שמים ועליו נאמר (תהילים טו ב) 'ודובר אמת בלבבו'.
אולם דעת המרדכי (קידושין פ"א סי' תצה) שאפילו במחשבה לחוד מחויב ליתן כפי שחשב, ומה שנקטו 'אמירה לגבוה' ולא אמרו 'מחשבה לגבוה', היינו משום שכאשר אדם אומר, ניתן לכופו לקיים את מה שהוציא בשפתיו, אבל מחשבתו של אדם אין אנו יודעים עד שיאמר, ולכך לא ניתן לכופו.
שתי הדעות הובאו ברמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג), והסכים הרמ"א עם דעת הפוסקים שחייב לקיים מחשבה שנדר ליתן לצדקה.
ובבאר משה (שו"ת, ח"ב סי' ח) נשאל מאחד שכתב המחאה (צ'יק) לצורך צדקה ושוב נתחרט בו וקרעו, ושאלו אם מחויב הוא לקיים וליתן הסכום שכתב מתחילה משום שהוא כנדר ושוב אינו יכול לחזור ממנו.
והנה, לו היה כותב הריני נודר כך וכך לצדקה אע"פ שלא אמר, עצם הכתיבה נחשב למוציא בשפתיו, שאין חילוק בין אמירה לכתיבה לענין נדרים ושבועות, וכמבואר בחות יאיר (שו"ת, סי' קצד) ובחתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' רכ, רכז), אולם היות שרק הרהר בדעתו ליתן כך וכך לצדקה, ושוב הלך וכתב המחאה על סכום זה, נחשב הדבר כמחשבה לצדקה ולא כנודר בכתב, ולכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי מחשבה לצדקה כשלא הוציא בשפתיו כלל.
ותחילה השיב בהוכחות להוכיח כדעת הסוברים שמחשבה לחוד מחייבת לצדקה ואפילו שלא הוציא בשפתיו. ולבסוף הסיק שהיות שאחר שהרהר בליבו עשה מעשה כתיבה לקיים הרהורו, לכל הדעות חייב לקיים נדבת ליבו ואסור לו לחזור בו.
0 תגובות