האמרה המפורסמת של חז"ל, "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא", המופיעה במסכת בבא מציעא דף פה ע"ב, שגורה בפי כל כמשל לאדם או עניין המרעיש ומושך תשומת לב, אך חסר תוכן פנימי של ממש. הדימוי הציורי מתאר מטבע (אסתירא) המצלצל בקולניות בתוך כלי (לגינא), תופעה בולטת במיוחד כשמדובר בכלי זכוכית. אך מהו, אם כן, אותו "לגינא" עליו מדובר?
לומדי הדף היומי במסכת עבודה זרה דף ס"ט, אנו פוגשים בו ככד המשמש ליין, המונח לעיתים על שולחן ולעיתים על "דולבקי" דלפק המיועד להנחת כלי שתייה:
ישראל אוכל עמו עם הנכרי על השולחן, והניח לגינין של יין על השולחן, ולגין אחר על הדולבקי (דלפק, שמניחים עליו כלי אוכל ושתיה) והניחו לבדו ויצא, מה שעל השולחן אסור, שמן הסתם לקח ושתה ממנו, ואילו הלגין שעל הדולבקי, מותר. ואם אמר לו לגוי: הוי מוזג ושותה, אף הלגין שעל הדולבקי אסור.
בפשטות ה"לגינא" היה בדרך כלל כלי זכוכית. וכן כתב המאירי ב"בית הבחירה": על הדולבקי, והוא ספסל גבוה שחוץ לשלחן שבו מניחין כלי זכוכית ולגינין וכוסות".
יש מפרשים שהוא כלי זכוכית ממנו היו מוזגים יין לשולחן, והיה צר ואורך, לדבריהם מובן שפיר שעם מטבע נופל לתוכו היה קשה יותר להוציא אותו מחמת אורכו וצרותו של הכלי.
וכן ממסכת כלים פרק ל משנה ד, שם משווה המשנה "צלוחית קטנה" (הידועה כזכוכית) ל"לגינין גדולים", רק שנבדלו רק בגודלם. ברם הר"ש ורע"ב פירשו שהוא מעץ, אך יהוא דחוק כי בהמשך המשנה אמרו "נשבר הלגין", דבר שאינו מצוי הרבה בכלי עץ.
וכן במסכת טבול יום ד משנה ד, מוזכר "לגין שהוא טבול יום", וכידוע, כלי חרס אינם מקבלים טהרה בטבילה.
0 תגובות