בדף היומי במסכת זבחים דף ל"ב שנינו:
שביאה במקצת, שמכניס רק חלק מגופו, גם כן שמה ביאה, ואסור לטמא להכניס גם חלק מגופו למקדש. וטמא אסור בהכנסת בהונותיו לעזרה, אך מצורע שנטמא בקרי מותר לו להכניס את בהונותיו לעזרה כדי שיוכל הכהן לתת עליהם מדם הציפור ביום טהרתו, כסדר המבואר בתורה בטהרת המצורע.
שהרי הואיל והותר לצרעתו, הותר גם לקריו. שבאמת, גם משום טומאת מצורע היה אסור לו להכניס בהונותיו, והתירה התורה את הכנסת הבהונות לצורך טהרתו. וכיון שהתירה התורה ביאה במקצת של טומאת מצורע, הותרה גם ביאה במקצת של טומאת קרי. ומדין זה למדו הפוסקים להלכות מצויות בזמן הזה, כפי שיבואר.
כתב הרמ"א (או"ח סי' פח ס"א) שאין לטמא בימי ראייתו להכנס לבית הכנסת, להתפלל, להזכיר את השם או ליגע בספר. ויש חולקים וסוברים שהטמא מותר בכל אלו, וכן העיקר להלכה, אך המנהג במדינות אלו, כסברא ראשונה, להחמיר. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, מותרים ללכת לבית הכנסת בימים נוראים וכיוצא בהם, כאשר רבים מתאספים, כדי שלא יוותרו בחוץ והדבר גורם להם עצבון גדול.
וכתב במגן אברהם (שם סק"ג) שנראה שכיון שמותרים ללכת לבית הכנסת מחמת עצבון זה, מותרים גם כן להתפלל שם, ורמז לכך מה שאמרו בגמרא: הואיל והותר לצרעתו, הותר גם לקריו.
וכתב החתם סופר בהגהותיו לשו"ע (למג"א שם) שאין הנידון במגן אברהם דומה לראיה שהביא. שבסוגייתנו מדובר בכניסה אחת שבה מכניס המצורע את ידיו לעזרה, אך במעשה זה הוא עובר על שני איסורים. וכיון שמעשה אחד – יש לומר שהואיל והותר איסור אחד, הותר גם האיסור השני. אך בנידון המגן אברהם שהותרה כניסה לבית הכנסת, ואנו באים להתיר תפילה בו שהוא מעשה אחר, מנין לנו לומר שמתוך שהותר מעשה אחד הותר גם המעשה השני.
0 תגובות