בדף היומי במסכת זבחים (לז ע"ב) אלא מעתה, לטטפת לטטפת לטוטפות - הרי כאן ארבע, אהני קרא ואהני מסורת, חמשה בתי בעי למיעבד! סבר לה כרבי עקיבא, דאמר: טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.
הנה לשון הקודש ידועה כלשון שבה ה' ברא את העולם, ואילו שאר הלשונות הן בהסכמת האומות ומוגדרות כלשונות חולין. כיצד ייתכן שהתורה, כולה קודש, משתמשת בשפות זרות, אפילו ברמז?
בספרו "נחל קדומים", מביא החיד"א: פירוש ששמע בשם המקובלים, המכריע בעניין זה. לפי דבריהם, כאשר חז"ל מפרשים תיבה מסוימת ואומרים שהיא "בלשון יוני" או "בלשון פרסי" וכיוצא בזה, אין הכוונה שתורתנו הקדושה דיברה באותה לשון זרה.
האמת היא שהתיבה הנדונה היא במקורה בלשון הקודש. אך כאשר שאר הלשונות נוצרו, הן לקחו תיבות מתוך לשון הקודש וכללו אותן בלשונם, ואותן תיבות משמשות כ"חיותם" של הלשונות הזרות. התורה, אם כן, כתובה כולה בלשון הקודש, וחז"ל רק מודיעים לנו שאותה לשון זרה (יוונית או כתפי וכדומה) לקחה את התיבה הזו מלשון הקודש. החיד"א מוסיף, כי גם אם נאמץ את פירוש המהר"ל מפראג, ממה שהכתוב נקט בלשונות אלו (כמו כתפי ואפריקי), למדנו בכך שהקב"ה "שומע ומכיר בכל לשון".
סערת המרצדס: ברקת מסביר מאיפה הגיע הכסף
ואילו בשל"ה הקדוש כתב: "אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לשון קודש". הוא מסביר כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו, לא הייתה קיימת אלא לשון הקודש. הבעיה נוצרה רק כשבלל הקדוש ברוך הוא את הלשונות בדור הפלגה. באותו אירוע מכונן, לשון הקודש חדרה והתערבבה גם בשאר הלשונות.
0 תגובות