בפרשה שלנו אנחנו לומדים על "קרבן עולה ויורד" – סוג של קרבן שהתורה מתאימה ליכולת הכלכלית של האדם. העשיר מביא בהמה, העני מביא עופות, והעני ביותר מביא מנחת סולת. אבל בהתבוננות בפסוקים עולה שאלה מעניינת. כשעשיר מביא בהמה, הוא מביא רק קרבן "חטאת" על העבירה שעשה.
אבל אצל העני שמביא עופות, פתאום מופיעה תוספת: "אחד לחטאת ואחד לעולה". ונשאלת השאלה – מניין צץ חיוב ה"עולה" הזה? הרי העופות הם רק תחליף לבהמה, ואם בבהמה אין חובת עולה, למה העני צריך להוסיף אותה?
ובכן מצאנו באבן עזרא יסוד פסיכולוגי עמוק. כשהעני מגיע לבית המקדש ורואה את העשיר מקריב שור מפואר, בזמן שהוא מחזיק ביד זוג גוזלים קטנים, עוברת לו צביטה בלב. הוא מרגיש נחות, אולי אפילו קצת כועס או מקנא: "למה לו יש ולי אין?" ועל הרהורי הלב האלו הוא צריך להביא קרבן "עולה" , שזה קרבן שמיועד לכפר על מחשבות הלב. אבל אם העולה באה לכפר על הקנאה, אז מתעוררת קושיה חזקה עוד יותר: מה עם העני המרוד ביותר? זה שמביא רק קומץ סולת? הרי אצלו הקנאה הרי אמורה להיות גדולה פי כמה! למה אצלו התורה לא מחייבת להוסיף עולה, ומסתפקת רק בחטאת?
ובכן, החיד"א עומד על השאלה הזו ועונה על כך תשובה שמלמדת על גודל הרחמים של ה'. מסביר החיד"א שבמצב של "דלי דלות", כשהאדם נמצא במצוקה קיומית חריפה, הקדוש ברוך הוא פשוט לא מחשיב לו את המחשבות האלו כעוון. או כלשונו "לא יחשוב לו ה' עוון, על דברים שבליבו".
בספר "פרדס יוסף" עונה תשובה אחרת על השאלה. הוא כותב שהעני הבינוני, זה שמביא עופות עדיין נמצא בטווח ההשוואה לעשיר. הוא רואה את העשיר כמישהו שהוא יכול היה להיות, ולכן הוא מקנא. אבל העני המרוד נמצא במקום כל כך רחוק מהעשיר, עד שהוא כבר בכלל לא משווה את עצמו אליו. הוא נמצא במקום של השלמה מוחלטת עם המציאות שלו, ולכן הלב שלו נקי מאותה קנאה שדורשת כפרה.









0 תגובות