בדף היומי מסכת עבודה זרה דף י"ב שנינו – וכן מעיין המושך ועובר לפני פסל עבודה זרה — לא ישחה וישתה ממנו, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה. בסוגייתנו מבואר שלא זו בלבד שכל בן אנוש, יציר כפיו של הקב"ה, אינו רשאי להשתחוות לאל זר, אלא שעל האדם אף להרחיק עצמו מכל מעשה העלול להחשידו כעובד עבודה זרה.
לפיכך, יהודי החולף ליד מעיין מים חיים ומבקש לשחות אל המים ולהרוות את צמאונו בהם, אל יעשה כן אם ליד המעיין ממוקמת עבודה זרה, מפני שרכינתו נראית כמעשה של השתחוות לעבודה זרה.
ה"טור" (יו"ד סי' ק"נ) והרשב"א (הובא בהגהות הגר"א שם) פוסקים כי אף אם יהודי צמא זה עומד למות, אין הוא רשאי לכרוע ולשתות מן המים, כמפורש בסוגייתנו – "אפילו אי מאית אי לא שתי" [אף אם ימות אם לא ישתה]. אולם הר"ן בסוגייתנו מחדש כי גמרתנו עוסקת באדם צמא החושש שיסתכן אם לא ישתה, אך במקרה סכנה מובהק רשאי הוא לשתות (עיין רמ"א שם סעי' ג' ובביאור הגר"א שם).
הרמ"א (שם) מוסיף וכותב כי ראוי להחמיר שלא להסיר את הכובע לכבוד נכרי רם מעלה הנושא את צורת הצלב. אכן, ידוע כי חכמי ישראל היו מחזיקים את כובעיהם בידיהם טרם פגישתם עם נכרים רמי מעלה, כדי שלא יאלצו להסירם לכבודם.
מעניין לציין את עדותו של בעל "תרומת הדשן" (שו"ת סי' קצ"ו) שחזה בימי צעירותו בכומר שהיה ממונה על נכסים מסוימים, אשר בעת פגישותיו בעיר וינא עם יהודים סוחרים ויתר על הסממן הבולט ביותר של "אמונתו", בכך שכיסה את השתי וערב שעל בגדיו, מאחר שידע כי היהודים לא יכבדוהו כיאות בעודו ענוד בסמלי עבודה זרה, ולבו לא מלאו להימנע מן הכבוד ה"מגיע" לו.
וכן לכולנו וודאי מוכר הביטוי 'שאפו' שהוא שאול מן הצרפתית ומוכר בלשון הדיבור במובן "כל הכבוד". משמעות המילה הצרפתית chapeau (שאפו) היא 'כובע', ולאות הערכה ובקיצור – במשמעות 'אני מסיר בפניך את הכובע'. שמורה על ביטול דעה או הסכמה, התנצלות, ומכאן גם אכל את הכובע וכדו’. יש יש המשערים כי מקורו בימים עברו, מעידן האבירים, כאשר אביר שהסיר את קסדתו ומעניקה למשרתו, היה בכך סימן לאמון. (בלי הקסדה הם פגיעים ולכן הסרת הקסדה הייתה סימן של אמון)
ובספרי המלקטים נאמר שהסרת הכובע בפני אדם מראה שאני מבטל את חכמתי בפניו, ועל כן ירא שמים מבטל את דעתו אך ורק לתורה ולא לחכמת אדם אחר, ומשכך יש להימנע מלומר זאת.
0 תגובות