מסכת ע"ז, דף עד
בדף שלנו אנחנו ממשיכים לעסוק בדיני ביטול של איסור בהיתר, וישנה מחלוקת מעניינת בין הראשונים האם דבר שמעולם לא היה ניכר בפני עצמו, האם דינו שונה לעניין ביטול או לא. לדוגמא, ישנו איסור לסחוט ענבים וזיתים בשבת, ואפילו אם היין או השמן זב מעצמו, ישנה גזרה שהוא אסור. אבל כתב הטור, שאם היה בגיגית יין שיצא כבר בערב שבת והוא מותר, אז גם יין שיזוב מעצמו בשבת יהיה מותר, כיון שכל יין שיוצא בשבת מתוך הענבים מיד מתבטל ביין המותר.
אבל ישנה כאן קושיה, הרי יש לנו כלל, שכל דבר שיש לו מתירים אינו בטל אפילו באלף, והרי היין הזה יהיה מותר לאחר השבת, אז למה הוא מתבטל? כתב הבית יוסף בשם המרדכי, שכיון שהאיסור לא היה ניכר בפני עצמו, הרי הוא מיד כשהוא יצא הוא נתערב ביין הכשר, אז באופן הזה, אפילו דבר שיש לו מתירין, בטל.
מצד שני, מצאנו במסכת מעילה את דעת ר' עקיבא, שאם אדם לוקח כיס, ארנק מלא במטבעות ואומר שפרוטה אחת שבפנים הרי היא הקדש, אז אם אח"כ הוא ישתמש אפילו במטבע אחד, הוא מעל. ומקשים שם התוספות, למה לא נאמר שהמטבע המוקדש בטל בשאר המטבעות שנמצאות בכיס? ואם נאמר שהוא דבר שיש לו מתירין, כי ניתן לפדות את ההקדש, תירצו תוס' שדין דבר שיש לו מתירין הוא רק דין דרבנן, אבל מדאורייתא זה בטל ואין בו מעילה.
אם כן רואים בדברי התוספ' שלמרות שהמטבע לא היה ניכר אף רגע מהרגע שנאסר, שייך לומר בו דבר שאין לו מתירין, ואפילו באלף לא יתבטל. ובאמת כתב בספר כרתי ופלתי שהתוספות חולקים על דינו של המרדכי.
0 תגובות