מסכת מנחות, דף קב
בדף שלנו אומרת הגמרא, שאם אדם שנדר להביא מנחה של שני עשרונות בכלי אחד, ובסופו של דבר הביא אותם בשני כלים נפרדים. הגמרא פוסקת שמה שהביא – הביא, אך ידי חובת נדרו לא יצא. ומסביר רש"י את הטעם לכך: ברגע שהאדם שינה מהצורה שבה נדר, אנחנו חוששים שהמנחה שהביא היא בעצם נדבה חדשה, והנדר המקורי עליו התחייב נותר עומד ותלוי עד שיביא אותו בדיוק כפי שנדר.
בשו"ת 'תורה לשמה' דן בשאלה מעשית דומה מאוד הנוגעת לנדרי תענית. מדובר באדם שנדר בשעת צרה להתענות יומיים ולילות רצופים. לאחר מכן, הוא שמע בשם האר"י ז"ל שתענית כזו שקולה מבחינה סגולית לעשרים ושבעה ימי תענית נפרדים. כיוון שהיה לו קשה לצום ברצף, במיוחד בימים החמים, הוא בחר לצום עשרים ושבעה ימים נפרדים במקום היומיים הרצופים, ושאל האם הצומות הללו נחשבים כפרעון נדרו.
כתב ה'תורה לשמה' שמהסוגיה שלנו רואים, שגם אם לאדם הייתה כוונה כנה בלב לפרוע את חובו, "דברים שבלב אינם דברים". ברגע שהוא שינה את אופי התענית מיומיים רצופים לימים מפוזרים, הוא לא קיים את מה שהוא נדר, ואנו אומרים שזה לא לשם הנדר שלו, אלא לשם תענית אחרת. ועוד הוסיף וחידש שמהמשך הסוגיא רואים שאפילו אם האדם יצהיר בפירוש שהוא עושה זאת כדי לפרוע את נדרו, זה לא יועיל.
0 תגובות