מסכת זבחים, דף ד'
בתחילת המסכת למדנו שכל הזבחים, הקרבנות, צריכים להישחט לשמם, לשם הקרבן, לדוגמא, לשם עולה, או לשם שלמים וכולי. ובדף שלנו עוסקת הגמרא במציאת המקור לדין הזה, עבור כל אחת מארבע עבודות הקרבן - שחיטה, קבלת הדם, זריקת הדם והולכת האברים למזבח.
ובכן השחיטה נלמדת מכך שנאמר בפסוק "ואם זבח שלמים קרבנו" ואומרת הגמרא שהמילה "זבח" מיותרת, כי בכל התורה כולה הקרבן נקרא רק "שלמים", ולא ניתן ללמוד משחיטה לשאר העבודות כיון שבשחיטה ישנה חומרה, שבקרבן פסח היא נפסלת, אם שחטו את הקרבן שלא לשם האנשים שאמורים לאכול אותו.
קבלת הדם נלמדת מהפסוק "המקריב את דם השלמים" והקרבה כאן כוונתה קבלת הדם. ולא ניתן ללמוד בכיוון ההפוך, ללמוד שחיטה מקבלה, כיון שבקבלה יש חומרה שהיא נפסלת בזר. זריקה גם היא צריכה פסוק מיוחד " הזורק את דם השלמים", ולא ניתן ללמדה משחיטה וקבלה, כיון שלשתיהן יש חומרה משותפת, שתיהן נעשות בצפון העזרה, וגם שתיהן נעשות בחטאות הפנימיות. וגם לזריקה יש חומרה מיוחדת, ואי אפשר ללמוד ממנה, כיון שזר זורק חייב מיתה, מה שאין כן בשאר העבודות.
גם את עבודת ההולכה לא ניתן ללמוד משלושת העבודות שכבר למדנו, כיון שהיא יוצאת דופן, היא ניתנת בליטול והיא לא הכרחית, לדוגמא, במקרה ששחטו קרוב מאוד למזבח, ואז לא יצטרכו את ההולכה, אלא היא נלמדת בהיקש של מילה דומה, המילה "והקריבו" שנאמרה גם בפסוק של קבלת הדם, וגם בפסוק של ההולכה, ללמד שגם היא דורשת כוונה לשם הקרבן.
0 תגובות