אנו ניצבים שוב בימי "בין הזמנים". תקופה זו, המזוהה לרוב עם מנוחה ונופש, אינה זרה גם לעולמם של אדמו"רים וראשי קהילות חסידיות, הנוהגים לצאת להתאווררות לא חלילה לצורכי הגוף או משיגי הגוף, אלא מנוחה פורתא מפני עמל ההנהגה והשגרה השוטפת, ולהתכונן לימי חודש אלול וחגי תשרי העמוסים.
על מי מנוחת - פריחת ערי הספא היהודיות
לפני מלחמת העולם השנייה, בראשית המאה ה-20 וסופה של המאה ה-19, אדמו"רים רבים היו יוצאים לפוש בעיירות מרפא. תמונות נהדרות נשתמרו לדורות מאותם ביקורים נדירים, אך באותם ימים המנוחה והנופש היו כורכים יחד עם רפואה אמיתית ולא כמליצה בלבד.
ערי המרפא, כמו קרלסבד, מריאנבאד ופרנצנסבאד, נתפסו כ"מרחבים אחרים" מעין אקס טריטוריה, שבהם יכלו יהודיים רבים למצוא מפלט מהמציאות של חיי היומיום. הקהילה היהודית ראתה בהם אזורי מנוחה זמניים והאווירה בהם שיקפה לא פעם את המתחים בין חילון לקדושה.
מריאנבאד על שם מה?
מריאנבאד, הידועה בצ'כית בשם מריאנסקה לאזנה (Mariánské Lázně), החלה את דרכה כמרכז טיפולי ראשון בסוף המאה ה-18.
ב-1820, הורשו יהודים להתיישב בה, לאחר שכבר נהגו לבקר בה לטיפולים. הקהילה היהודית שגשגה, הקימה בית כנסת ומוסדות רבים. למשל, בשנת 1883 הוקם בית כנסת חדש, כי היכן שיש יהודים יש בית כנסת או שניים. בית הכנסת, שנבנה בסגנון משולב מורי-ביזנטי (מוסלמי נוצרי) מרשים עם 320 מקומות לגברים ו-200 לנשים, נחנך ב-1884 יחד עם מקווה טהרה. אחד הגויים שבא פעם לבקר וראה שעיר הקייט מלאה ביהודים אמר: במארינבד יש כנסייה לקתולים, כנסייה רוסית לרוסים, ובית כנסת לכל אורחי המרפא.
היהודים גם טיפלו בשם העיירה מארינבאד (מארי-מריה , באד- מרחץ) כך הסופר היהודי יהודה לייב גורדון, שביקר במריאנבאד ב-1883, כינה אותה "באר מרים". שם שנועד לעקוף את הקונוטציה הנוצרית של המקום ולקשר אותו לבאר מים חיים יהודיים של מרים הנביאה. אך לאחר שהותו הממושכת במארינבאד והרפואה לא קורבה לבוא הוא התמרמר כמו יהודי טוב וקרא למעיינות דשם מי המרים.
אבל לא רק, בדומה לבאר מרים, גם למעיינות מריאנבאד יוחסו תכונות ריפוי, אדמו"רים ורבנים לצד אנשי אצולה ואליטה האמינו בכוחותיהם המרפאים והתמסרו לטיפולים. מי המרפא נחשבו ליעילים במיוחד לטיפול במחלות דרכי העיכול ומערכת העצבים.
לחיים יהודים, כוסות המרפא
במארינבאד ובעיירות הספא הסמוכות לה, שמשכו קהל מכל קצוות אירופה, היו כוסות המרפא עם הקשית סמל מובהק לשגרת היום ולחיפוש אחר בריאות.
עם שחר, כבר משעות הבוקר המוקדמות, היו המתרפאים, לבושים היטב ובארשת פנים רצינית, נוהרים אל המזרקות המרכזיות. שם, בלב המרפסת הקולונדתית והשוקקת חיים, הם שתו את מי המינרלים המהבילים. לא סתם שתייה, אלא טקס יומיומי: במזרקות המרכזיות, כמו "שפרידל" ו"מיהלברון", בשעות הבוקר המוקדמות הייתה צפיפות רבה, והאורחים היו צריכים לחכות בתור יותר מרבע שעה עד שהגיע תורם.
באמצעות קשי זכוכית עדינים, שנועדו להגן על שיניהם מפני כתמים, היו המבקרים לוגמים לאט ובקפדנות את מנות המים שנקבעו להם. בין כוס לכוס, בהפסקות של רבע שעה, הם צעדו בנחת לאורך הטיילות הירוקות, משוחחים על התקדמות מחלתם ועל הריפוי המיוחל.
נוף זה, של אנשים מטיילים עם כוסות וקשי זכוכית בידיהם, הפך למחזה מוכר ובלתי נפרד מחווית הספא, עד כדי כך שסופרים התייחסו אליו בהומור ובסאטירה, וראו בו מראה משעשע של הדמויות המגוונות שפקדו את המקום.
בחצרות הקודש - אדמו"רים ורבנים בערי המרפא
החל מסוף המאה ה-19 ועד פרוץ השואה, ערי המרפא באירופה, ובמיוחד מריאנבאד, שימשו לא רק כמקומות ריפוי פיזי, אלא גם כמרכזים רוחניים ותרבותיים חשובים עבור יהודי אירופה, ובהם אדמו"רים ורבנים חשובים.
הרבי מבלז, רבי יששכר דב רוקח (השלישי), היה דמות בולטת בנוף של מריאנבאד והיה מגיע לעיר בקביעות.
הסופר הנודע פרנץ קפקא, ששהה במריאנבאד ב-1916, פגש את הרבי ותיאר אותו:
כ"איש גדול, חזק ויוצא דופן, עם זקן נהדר ועיניים מסתוריות, כמו נסיך בין קרובי משפחתו". הוא תיאר אותו "כבעל זקן לבן ארוך ופאות חריגות באורכן. ולבש קפוטה משי וכובע פרווה גבוה”. קפקא ציין כי הרבי היה מוקף במבקשים "אקסטטיים וחולים רגשית" שבאו לבקש את עצתו, והרבי דיבר עמם "מנשמה מלאת אלוקים".
מלבד הרבי מבלז, הרבי מגור ('אמרי אמת') ותלמידיו נצפו במריאנבאד כבר ב-1920.
ב-1937, התקיים במריאנבאד הקונגרס העולמי השלישי של אגודת ישראל, ("הכנסייה הגדולה") של התנועה האורתודוקסית. שמשך אליו כ-700 צירים מ-18 מדינות וכ-2,000 אורחים, כולל מנהיגים חסידיים מהחצרות הגדולות. כמו הרבי מגור, הרבי מאלכסנדר, הרבי מצ'ורטקוב והרבי מסוכצ'וב. מאותו אזור נוחות וקייט הקונגרס דחה מפורשות את הציונות שאינה מבוססת על עקרונות התורה.
חסידי גור יודעים לספר כי הרבי האמרי אמת שהה פעם אחת במארינבד ותחת אחד השיחים שאל את הסובבים, מדוע משה רבנו לא ענה בעצמו לשאלת בנות צלפחד, שביקשו חלק ונחלה בארץ ישראל. מדוע נאמר: ויקרב משפטם לפני ה’. ויען הרבי בחיוך כממתיק סוד "אצלנו" (בגור) זה מובן, כי הרבי לא מקבל נשים.
והנה באחד מעיקולי הדרך נפגש הרבי מגור ברעו הרבי מבלז, והנה שואל אותו הרבי את אותה שאלה, על משה ובנות צלפחד. החסידים נעו באי נוחות כי הרי בבלז כן נהגו שנשים נכנסות לפני האדמו"ר. ומה יענה הרבי?
אך האמרי אמת ענה מיד תירוץ אחר באומרו שבנות צלפחד אמרו על אביהם ‘והוא לא היה בעדה הנועדים על ה’’ כלומר הם אמרו למשה רבינו: אבינו לא חלק עליך במחלוקת קורח ועדתו. הרי הטעים האמרי אמת, שהם ניסו לשחד את משה במילים ולכן משה נמנע מלענות להם והותיר את המענה בידי הקב"ה.
הרבי מבלז חייך ואמר: שוכייח גערער רבי. ובעודו מרים את כוס המים בידו אמר "ממש מים חיים".
זה הזמן לפתוח מטרייה
בשנת 1891, כאשר הסופר האמריקאי האגדי מרק טוויין ביקר בעיירת הספא הקסומה מארינבאד, הוא תיאר את נוכחות היהודים שם בצורה חיה ומלאת כבוד
טוויין, שהגיע לעיירה, הבחין מיד בנוף אנושי שונה מזה שהיה רגיל לראות:
"מדים (של חיילים) כמעט ואינם נראים, עד כי נדמה שאנו ברפובליקה". תחושה זו של שוויון והיעדר היררכיה חברתית צבאית בלטה לעיניו.
בתוך תפאורה זו, "הדמות הבולטת כמעט היחידה היא היהודי הפולני". טוויין מתאר אותו בדייקנות: "הוא גבוה ובעל ארשת פנים רצינית, לובש מעיל המגיע עד הקרסוליים, ויש לו תלתל קטן אחד או שניים לפני כל אוזן"(=פאות).
יתר על כן, הוא לא רק בלט במראהו, אלא גם במעמדו: "הוא נראה משגשג, ונראה כי הוא זוכה לכבוד כמו כל אחד אחר"
טוויין לא חסך גם הומור בתיאורו, והתייחס במיוחד לפאותיהם של היהודים החסידיים: "מכיוון שהתלתלים מתייבשים במזג אוויר יבש ומתיישרים במזג אוויר לח, הם מהווים אמצעי בלתי טועה לחיזוי הפרעות אטמוספריות. ברגע שאני רואה אותם מתיישרים, אני לוקח את המטרייה שלי ומעולם לא התחרטתי על כך".
המלכה שבקשה ברכה, והמלך שאכל גפילטע פיש
מארינבד שימשה כמוקד משיכה לא רק לאנשים מן השורה, אלא גם לאורחים אקזוטיים ומפורסמים. המלכה ההולנדית אף ניגשה אל האדמו"ר ממונקאטש כדי לקבל ברכה.
אחד האורחים המפורסמים ביותר היה לא אחר מאשר המלך אדוארד השביעי מבריטניה. כבודו לחיי היהודים במארינבד תרם משמעותית לתדמיתה של העיר כמקום יהודי. לא רק תמונתו לצד חסיד במעיין הסתובבה בעולם, אלא גם הידיעה שהמלך סועד בקביעות במסעדת "ניו יורק" שברחוב קייזרשטראסה, עשתה רושם עז.
למרות שאדוארד הגיע למארינבד כדי לרדת במשקל, תיאבונו למאכלים טובים היה "כמעט בלתי מוגבל" שהשתקף בגופו המגושם.
נוכחותו שימחה מאוד את המשפחות היהודיות שראו בכך "דמוקרטיות יוצאת דופן", במיוחד כשהוא בחר לסעוד יחד עם יהודים רבים בחדר האוכל. אולם, הפופולריות הקיצונית של אדוארד, כשאנשים המתינו לו מחוץ למלונו ועקבו אחריו בטיילות, הרגיזה אותו לעיתים עד כדי איום לעזוב את המקום מיד.
הסופר היידיש הנודע שלום עליכם (בנובלה הסאטירית "מארינבד") ותיאר את אדוארד השביעי לא רק כנסיך נכבד בקרב היהודים מזרח ומערב אירופה, אלא כדמות מרכזית במקום היהודי הזה של מארינבד.
האובדן לאחר מותו היה מורגש היטב: "לדעתי, מארינבד היהודית ירדה מאז שמת המלך אדוארד הבריטי לפני כמה שנים.
כשביקרתי במארינבד בפעם האחרונה, אני זוכר איזה מהומה הייתה סביב אדוארד, שאכל גפילטע פיש במסעדה היהודית הגדולה ביותר. לא רק בעל המסעדה – גרמני שמן ומטופח עם אף כמו מלפפון – זכה לכבוד לארח את מלך אנגליה שאכל אצלו דגים, אלא כל אורח במרפא, כל יהודי, היה גאה לסעוד באותו מקום כמו המונרך הבריטי... אפשר לומר בקלות כי מותו של המלך אדוארד השפיע יותר על יהודי מארינבד מאשר על שאר העולם".
הוא תיאר את מארינבד כהרחבה של מזרח אירופה למערב, מקום שמבטיח תשתית ואווירה מוכרת: "אתה חושב שמארינבד זה רק מארינבד? מארינבד זה ברדיצ'ב, מארינבד זה ורשה, מארינבד זה הנאלבקיס". אך בד בבד, הוא גם הציג את מארינבד כ"מקדש צריכה", טופוגרפיה שבה מתרכזים כל הניוון, השטחיות והידרדרות המוסר של המערב.
שנים ספורות בלבד חלפו מאז תופת המלחמה, ובשנת 1947 יצא זאבי הירש וקסמן, עיתונאי וסופר, למסע מרתק ברחבי צ'כוסלובקיה. הוא דיווח לעיתון היידי "דער וידרשטנד" בניו יורק על רשמיו מעידן שלאחר המלחמה. לתדהמתו ולשמחתו, הוא גילה שניצוצות של חיים יהודיים שבו ובערו ביישובים שונים, לא רק בבירה פראג.
כשפקד את עיירת המרפא הקסומה מרינבד, מראה נדיר ומרגש נגלה לפניו: דגלים כחול-לבן התנוססו בגאווה על בתי המלון. באולמות הלובי, המהומים של קולות עברית ויידיש נישאו באוויר, ואדמו"רים וחסידים בכפתני משי ובשטריימל צעדו בהדר, כאילו הזמן לא עצר מלכת. הייתה זו תמונה חיה ונושמת של עבר מפואר שקם לתחייה מחדש.
וקסמן, אשר ביקר במרחצאות במערב בוהמיה למעלה מעשור קודם לכן, כבר נשבה אז בקסמן של "מקומות יהודיים" אלה. אך כעת, בלב מרינבד של 1947, חש באווירה כה עזה ומיוחדת עד שתיאר אותה במילים בלתי נשכחות:
"יש כאן אווירת ערב ראש השנה שניתן להרגיש רק בארץ ישראל, והנני מאחל לעצמי לשנה הבאה למרינבד היפה"
קרדיט: Next Year in Marienbad: The Lost Worlds of Jewish Spa Culture
In pre-WWII Marienbad bubble, rabbis and royalty alike came to take water ‘cure ועוד רבים אחרים.
תודות - הרב שי ברקוביץ הי"ו
0 תגובות