1.
פעם אחרת שאלתי אותה, "הרבנית (היא אמו של הרבי), מהי התפילה החביבה על הרבי?" לא ברור לי מאיפה בדיוק צצה במחשבתי השאלה הזו, אך באותו זמן כבר הייתי נער בשנות העשרה, ועמדתי להתחיל את לימודיי במכללה. רציתי לדעת מהי התפילה החשובה ביותר, כדי שתהיה לי תפילה אחת שאותה אוכל לומר במלוא הכוונה.
"כל התפילות הן חשובות", השיבה הרבנית, "אבל, אתה צודק, בטח יש אחת שחשובה יותר מהשאר. אינני יודעת איזו תפילה היא זו אצל הרבי, אך בפעם הבאה שיהיה כאן אשאל אותו בשמך".
בשבוע שאחר כך, כאשר הבאתי לה את המשלוח, היא אמרה, "אני שמחה כל כך שיש לי תשובה לשאלתך". היא עצרה לרגע, ואני חיכיתי בציפייה גדולה לשמוע את התשובה.
"זו תפילה מאוד קצרה", היא אמרה. "זו התפילה הראשונה שאנו אומרים בבוקר - 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
"זה הכל?", שאלתי. "כן", אמרה הרבנית, "זו התפילה החביבה עליו". הופתעתי מאוד, אך שמחתי לשמוע זאת, וכך אימצתי גם אני את התפילה הזו בתור התפילה החביבה עלי.
כעבור זמן, שמעתי שהרבי נשא שיחה בנושא תפילת 'מודה אני', והוא אמר שהמסר של תפילה זו הוא, שהקב"ה נותן בנו אמון רב, ולכן, הבה לא נאכזב אותו. כיצד אנו יודעים שהקב"ה נותן בנו אמון רב? משום שהוא העניק לנו יום נוסף של חיים, אף שאיננו חייב לנו דבר. זה הפך להיות היעד שלי בחיים - לא לאכזב את הקב"ה בהישגים שלי מדי יום. את זאת למדתי מהרבי, בעזרתה הנדיבה של הרבנית חנה.(הרב נחום סטילרמן)
2.
"יכולני להעיד - סיפר בשעתו, בראיון לכתב-עת חרדי, הרב ר' ניסן מינדל מוותיקי מזכירי הרבי מליובאוויטש זיע"א - כי "במשך ארבעים שנה שזכיתי לשהות במחיצתו של הרבי לא שמעו אוזניי מילה רעה אחת על שום אדם מישראל"! הרבי אף נהג תמיד שלא להעלות על דל שפתיו מלות שליליות, כמו "טמא" "רע" וכיו"ב, ותמיד השתמש בלשון "היפך הטוב" "היפך החיים" ו"היפך הטהרה".
3.
הרבי מליובאוויטש זצוק"ל, שיגר לפני שנים מכתב ניחומים אל הגה"ח רבי שמעון אליטוב זצ"ל, שנפטר בחודש האחרון. המכתב, לא הגיע ליעדו בזמן שנשלח, וכעת התקבל אצל המשפחה האבלה.
בנו של הרב אליטוב, איש התקשורת יוסי אליטוב, גולל את הסיפור המלא:
"לקבל מכתב ניחומים מהרבי זי"ע על הסתלקותו של אבינו הכ"מ בתוך השלושים לפטירתו, זה גובל באות משמים.
ומעשה שהיה כך היה: בה׳ מנחם אב תשכ"ח, לפני 55 שנים, שיגר הרבי אגרת מלאה בדברי ניחומים על חודש אב לאבינו. אלא שהמכתב לעולם לא הגיע ליעדו. באותם ימים אבא העתיק את מגוריו לרומניה והאגרת חזרה מירושלים לברוקלין.
לפני שעה מצלצל אלי אחד האנשים שהיו קרובים לרבי ובפיו בשורה: נתקלתי היום באקראי באגרת של נחמה שהרבי שלח לאביך, אך מעולם היא לא הגיעה אליו. כעת כנראה הגיעה זמנה. אני שולח לך צילום בידיים רועדות. או יותר נכון: הרבי שולח לכם אגרת ניחומין למשפחה.
ומה כתוב במכתב האישי לאבא: "יהי רצון אשר אבינו שבשמים, אב הרחמן ואב הרחמים, ינחם את עמו ישראל נחמה בכפלים, כפליים לתושיה. וידוע אשר כפלים אלו אינם שתי פעמים ככה, כי אם שלא בערך. ובקרוב ממש בעגלא דידן יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
בשולי המכתב, מוסיף הרבי על המילים אב הרחמן, הרחמים וכותב: שם התואר ויותר מזה מקור הרחמים. את האגרת מסיים הרבי באיחול: בברכה להסתדרות טובה ולבשורות טובות. מעל 130 אגרות זכה אבי לקבל מהרבי בחייו. ורק אגרת אחת ויחידה של ניחומים, הגיעה ליעדה הלילה, בזמן שאנחנו הכי זקוקים לנחמה.
4.
רבים מהסיפורים היו קשורים בעניינים הנוגעים לשמחת נישואי הרבי בין היתר גילה הרבי כי הרבי הריי"צ הורה לו כי משבוע לפני החתונה אל לו להישאר בבית לבד ואף מחדר לחדר לא יעבור אלא עם שומר שיתלווה אליו ויחזיק בידו. למחרת החופה, סיפר אז הרבי לרב גרונר, שאלתי את הרבי הריי"צ האם יש לברך שהחיינו על הטלית. והרבי הריי"צ השיבו: אצלנו, רק בעזרת נשים הן מברכות 'שהחיינו' על מעיל פרווה. לאור תשובתו של הרבי הריי"צ, לא בירך הרבי 'שהחיינו' על הטלית.
והנה ימים אחדים לאחר סיום ה'שבעה' לאבל הסתלקותו של הרבי הריי"צ, בא בברית הנישואין הרה"ח ר' גרשון חנוביץ. "הוא שאל אותי", סיפר הרב גרונר, "האם שמעתי פעם מהרבי בנוגע לברכת 'שהחיינו' על הטלית. אמרתי לו: עוד מעט הרבי נכנס לתפילת שחרית, ותוכל לשאול אותו ישירות. הוא אכן ניגש ושאל, והרבי ענו בזה הלשון: מכיוון שכבר שאלת – תברך 'שהחיינו', ותוציא גם אותי ידי חובה".
כאומרו זאת הפטיר הרב גרונר: "אני שמעתי את מענה הרבי, וחשבתי לעצמי לעניות דעתי: מאז חתונתו ועד עכשיו, הרבי רצה לברך 'שהחיינו' על הטלית, אבל מכיוון שממענה הרבי הריי"צ היה משמע שלא מברכים – הרבי לא בירך בפועל, אך חיפש דרך לצאת ידי חובת הברכה. וכעת, כאשר ר' גרשון שאל, הורה לו הרבי לברך בקול, ולהוציא גם אותו ידי חובת הברכה". (ס’ המזכיר)
5.
השעה שבה היה הרבי יוצא מ-770 בליל שבת לקדש בביתו היתה די מאוחרת. גם בימות החורף היה הרבי יוצא בשעה 9 או 10 בערב. עד אז למד בחדרו.
הרבי היה פונה בראשית לבית אמו הרבנית חנה, שוהה אצלה זמן קצר, ואחר כך הולך לביתו. ביתה של הרבנית חנה וביתו של הרבי נמצאים שניהם באותו צד של רחוב פרזידנט. עם זאת, בצאתו מבית אמו היה הרבי חוצה את הכביש, הולך לאורך כחצי בלוק בעברו הנגדי של הרחוב, ולאחר מכן חוצה בחזרה לצד של ביתו.
כבחורים, דננו רבות בסיבת הדבר, הועלו סברות שונות, עד שפעם אחת שאל מישהו (לא מתלמידי הישיבה) את הרבי על כך.
בעברו הנגדי של הרחוב, מרחק קצר מתחילת הרחוב, נמצא הבנין שכיום משמש משכן לבית הכנסת 'פר"י'. באותן שנים שכן בו 'כולל' אברכים ליטאים. בשעה שהלך הרבי לביתו כבר סיימו האברכים את סעודת השבת ורבים מהם היו מגיעים לבית המדרש ללמוד. הרבי אמר שהוא אוהב לעבור שם ולשמוע את קול התורה של האברכים הלומדים...
זה לא ייאמן! הרבי למד ללא הרף. אפילו בדרך ל'תשליך' לא פסיק פומיה מגירסא. הרבי נשאר בליל שבת ב-770 עד שעה מאוחרת ולמד, עוד לא עשה קידוש, אבל הרבי חוצה את הכביש אל העבר הנגדי, וזאת לשם שמיעת קול תורה… (כפר חב"ד גילון 1905)
6.
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל הזמין את מרן הסטייפלער זצ"ל למסור שיעור באנטוורפן, ולא הסכים לצאת מהארץ. שאלו הרב: הרי בשביל לימוד תורה מותר לצאת?
ענה הסטייפלער: כתוב שמותר בשביל ללמוד, אבל לא כתוב שמותר לצאת בשביל ללמד לאחרים. כאשר נפגש הרב קרייזווירט עם האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל," סיפר לו את הדין ודברים שהיו לו עם הסטייפלער,אמר האדמו"ר בבקיאותו הגדולה: הרי בביאורי הש"ס הובא בשם רבי יעקב עמדין שגם ללמד לאחרים מותר לצאת מהארץ (ספר מים חיים)
7.
עדות נוספת של אחד מהמשמשים בקודש, מבאי בית הרבי הקבועים, מלמדת על פן נוסף בצפיפות החומר ששררה תדיר בחדר. "גם על המיטה שהייתה בחדר, מונחים היו המוני ערמות של מכתבים ודברים שונים.
הגיעו הדברים לידי כך שבשעות הבודדות בלילה בהן פורש היה הרבי
לשינה, היה הרבי נזקק להסיט עד כמה שניתן את ערמות המכתבים שהיו מונחים על המיטה, בכדי לפלס רצועת מקום צרה שבה יוכל הרבי לנוח.
גם כך לא היה אפשר לשכב על המיטה בצורה נוחה מחוסר מקום על גבי המיטה".
8.
אחד מראשי בית היתומים הותיק 'דיסקין' בירושלים, הרב פלדמן שמו, היה עורך מזמן לזמן נסיעות מטעם בית היתומים למדינות אמריקה וביניהן ברזיל.
בהיותו בברזיל ונפגש עם חסידי חב"ד שם, סיפר להם כדברים הבאים.
הוא היה קרוב עוד לכ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולאחר מכן היה גם אצל חתנו הרבי. לרב פלדמן נולדו במשך השנים שבע בנות, וכאשר היה אצל הרבי שאל אותו הרבי: הרי הייתם קרובים אל חותני הרבי (=הריי"צ), האם לא יכולתם לבקש אצלו שתזכו לבן זכר?...
הרב פלדמן, שלא היה חסיד מן השורה..., הרשה לעצמו לשאול את הרבי: ואתם, שהייתם קרובים אל הרבי הריי"צ יותר ממני - האם לא יכולתם לפעול אצלו ישועה עבורכם?...
על כך השיב לו הרבי: כל אימת שהיינו אצל השווער היו לנו אימה ופחד, ולא יכולנו לבקש עבורנו דבר--- (בעיתון 'כפר חב"ד' גליון 1955 ע' 117):
9.
"אצל הרבי תמיד ראו את המושג של 'עומד לפני המלך', לא רק בתפילת שמונה עשרה שעמד בהכנעה ובהתבטלות מעוררת התפעלות, אלא גם בהליכתו ובעמידתו, תמיד בלטה אצלו ההנהגה של 'עבדא קמיה מריה', מתוך קבלת עול של העבדות.
במשנתו של הרבי, העבדות שיש לנו כיהודים הזוכים לעשות רצון קונם, אמורה להביא אותנו לידי שמחה וסיפוק בעבודת השי"ת, על כך שאנחנו זוכים לשמור ולעשות ולקיים כאותו עבד המקיים את רצון המלך.(הגרח"ש דייטש שליט"א)
10.
"בשנים האחרונות היו נוהגים להדפיס עבור כ"ק אדמו"ר תצלומים מוגדלים של ההפטרות וכדומה, כדי להקל על הקריאה. "פעם הכניסו אל הרבי תצלומים מוגדלים של השיעורים היומיים בלימוד הרמב"ם, שצולמו מן הסדרה "רמב"ם לעם". כאשר הרבי ראה זאת הוא שאל: "מ'האט געבעט'ן רשות?" [=האם קבלו רשות מהמו"ל לצלם זאת?]".
הגה"ח רבי יהודה לייב גרונר ז"ל התקשר טלפונית אל הרה"ח ר' אליעזר שי' ליכטשטיין וביקש ממנו לברר אצל המו"ל את השאלה.
ר' אליעזר שי' יצר קשר עם הרה"ח ר' נפתלי הכהן שי' רוט, וביקש ממנו לשאול את גיסו, הרב משה חיים קצנלבויגן ע"ה, שהיה אז מנכ"ל "מוסד הרב קוק" האם יש רשות לצלם מן הספרים האמורים עבור הרבי. הרב קצנלבויגן כתב במהרה מכתב נלהב כי הוא מאשר לצלם עבור הרבי וכי הוא רואה בכך זכות גדולה. צאו וראו עד היכן נזהר הרבי בזכויות היוצרים של הוצאות הספרים, שאפילו עבור תצלום לשימוש אישי ראה לעצמו חובה לקבל רשות מאת המו"ל. (הרה"ח הרה"ח ר' אליעזר שי' ליכטשטיין)
0 תגובות