מסכת חולין, דף ג'
בדף שלנו מובאת תשובתו של רבא לגבי סתירה שמופיעה במשנה בדף ב', ואומר רבא שאדם שהוא מומר לתיאבון, אם ניתן לו סכין בדוקה כדי לשחוט, שחיטתו כשרה, ומהו אותו מומר לתיאבון? מסביר רש"י שזה אדם שאם יש לו אפשרות של היתר ואיסור, הוא יקפיד על ההיתר, הוא לא עושה בדווקא, אבל במקום שאין לו היתר, הוא יכשל באיסור.
ובספר חזון איש מובא יסוד מפורסם לגבי המושג של "תינוק שנשבה". לדעת החזון איש, יהודי שגדל בין נכרים ולא הכיר את התורה, נחשב כישראל לכל דבר ועניין ושחיטתו כשרה. הסברא לכך היא, שאנחנו מניחים שאילו היו משתדלים עם אותו יהודי ומסבירים לו את האמת כשיעור הראוי, הוא היה חוזר בו. רק אם לאחר ההשתדלות וההסברה הוא ממאן לשוב, הוא מקבל דין של מומר.
לעומת זאת, בשו"ת אגרות משה מצאנו גישה מחמירה יותר. לדעת הרב משה פיינשטיין, קשה מאוד להגדיר אנשים כתינוק שנשבה כשהם חיים במקומות שיש בהם יהודים שומרי מצוות. הוא טוען שגם מי שחונך בבית שאינו שומר תורה, הרי הוא רואה שישנם אנשים כשרים, צדיקים ובעלי דעת, והוא יכול היה לבחור ללכת אחריהם במקום להיגרר אחרי הטעויות של הסביבה שלו.
גם בעל ה'שבט הלוי' כתב דבר דומה, שקשה לתת להם דין של תינוק שנשבה, אבל הוא הוסיף שכיון שבימינו החינוך החילוני בנוי לעיתים קרובות על הכחשה של התורה שבעל פה, צריך לדון אותם כאנוסים. אם כן רואים, שהגדרת תינוק שנשבה אינה אוטומטית, והיא תלויה במידת החשיפה של האדם לאמת וביכולת שלו להבחין בה.
0 תגובות