פתיחה
בפרשת השבוע מצווה נח על ידי הקב''ה להכניס את החיות והבהמות לתיבה, כדי שיוכלו לפרות מחדש אחרי המבול ולקיים שוב את העולם: ''וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ''. כפי שמתארת התורה, מהבהמות הטהורות מצווה נח להכניס שבע לתיבה, ואילו מהבהמות הטמאות מצווה נח להכניס רק שתיים. על מנת שנח ידע איזו חיה להכניס, היה עליו לבדוק האם יש לה סימני כשרות.
נחלקו הראשונים בשאלה, האם בבדיקת הסימנים יש מצווה:
א. הרמב''ם (ספר המצוות קמט - קנב) פסק, שיש מצווה לדעת את הסימנים המבדילים בין החיות הטמאות לטהורות. דין זה למד מכך שהתורה כותבת בפרשת קדושים (כף כה): 'והבדלתם בין החיה והבהמה', משמע שיש מצווה בידיעת ההבדל, ולא רק איסור באכילת הבהמות הטמאות. ב. הרמב''ן (השגות, השורש השישי) חלק וטען שאמנם צריך לדעת את סימני הכשרות כדי לא להיכשל באכילת איסור, אך אין מצווה ללמוד הבדלים אלו, שכן אין מצווה להימנע מאיסור. ובלשונו:
''ואלו וכיוצא בהם מנאן הרב בכלל רמ"ח מצות עשה, אמר לבדוק בסימני בהמה, שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו. לבדוק בסימני העוף, לבדוק בסימני חגבים, לבדוק בסימני דגים. ובעל ההלכות לא מנאן מפני שאין בהן קום עשה, והמניעה מן האיסורים כבר היא נמנית בלאוין, ואין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מניין.''
בעקבות נח ובדיקת סימני הבהמות והחיות שנכנסו לתיבה, נעסוק השבוע בסימני העופות והבהמות ובשאלה כיצד מבדילים בין עוף כשר לעוף לטמא, ובין בהמה כשרה לבהמה לטמאה, לאחר שבמקום אחר (בהעלותך שנה ו') עסקנו בסימני הדגים והחגבים (בא שנה ז'). כפי שנראה, חלק מהראשונים סברו שידיעת סימני הכשרות לא תמיד מספיקה כדי לקבוע שחיה מותרת באכילה, והצריכו מסורת שאכלו בהמה זו בעבר. קביעה זו משפיעה בין השאר על השאלה, האם מותר לאכול ג'ירפה.
סימנים
בפרשת שמיני (יא, ג) כאשר עוסקת התורה בסימני הכשרות, היא מונה שלושה סימני כשרות הנדרשים כדי שבהמה תחשב כשרה: סימן ראשון מפרסת פרסה, סימן שני שוסעת שסע וסימן שלישי מעלה גרה. בניגוד לסימני הבהמה, סימני הכשרות של העוף לא נזכרו בתורה, ונאמר רק 'כל ציפור טהורה תאכלו' בתוספת רשימה של עשרים וארבעה עופות שנאסרו באכילה.
מתוך עיון ברשימת העופות שנתנה התורה, חילקו חז''ל בגמרא במסכת חולין (נט ע''א) את העופות למספר קטגוריות, וקבעו כללים כיצד אפשר להבחין איזה עוף כשר לאכילה. למשל, כל עוף שרגליו מתחלקות, או דורס, טמא ופסול לאכילה (ועיין בהערה מה הכוונה 'דורס'[1]). ואילו כל עוף שיש לו אצבע יתירה מאחורי שאר האצבעות, או שיש לו כיס אליו האוכל מתקבץ (זפק) כשר. ובלשון הגמרא:
''סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, כל בהמה מפרסת פרסה, כל בהמה שמעלת גרה וכו'. וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא.''
לכאורה, כאשר יש לעוף את סימני כשרות המופיעים בגמרא, ניתן לאוכלו, אך למעשה נחלקו בכך בעקבות גמרא נוספת. הגמרא (סב ע''ב) מספרת על תרנגולת האגם, שבהתחלה סברו שהיא כשרה, אך לבסוף התברר שהיא דורסת, וממילא נחשבת טמאה. לאחר מכן מביאה (סג ע''ב) את דברי רבי יצחק האומר: ''שעוף טהור נאכל במסורת''. נחלקו הראשונים כיצד להבין את דבריו:
א. הרשב''א (תורת הבית הקצר, ג, א) הבין, שבעקבות המקרה של תרנגולת האגם שהתבררה כטריפה, פסק רבי יצחק שאי אפשר יותר להסתמך על סימני הכשרות בלבד, ובשביל שיהיה מותר לאכול עוף מסויים צריך בנוסף לסימני הכשרות, שתהיה עדות שאכן אכלו אותו בעבר והוא מוחזק ככשר, וכך פסק המהרי''ל (סי' צה) בעקבות רש''י. ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות א, טו – טז) חלק והבין, שאדרבה, כוונת רבי יצחק להקל. לשיטתו, כוונת רבי יצחק לומר, שבמקרה בו יש מסורת על כשרותו של העוף, לא צריכים אפילו לבדוק את סימניו בשביל לוודא שאכן הוא כשר, אלא אפשר להסתמך על המסורת בלבד.
להלכה
בפסק ההלכה נחלקו האחרונים:
א. השולחן ערוך (יו''ד פב, ב - ג) פסק כדעת הרמב''ם, שאפשר לסמוך על סימני טהרה גם ללא מסורת ברורה, ובמקרה בו ישנה מסורת אף לא צריכים לבדוק בסימני הטהרה, וכן פסקו הפרי חדש (שם) והכנסת הגדולה (אות לד). ב. הרמ''א (שם) לעומת זאת חשש לדעת הרשב''א, ולשיטתו צריך מסורת בנוסף לסימני הכשרות. כך פסק גם כף החיים, שציין שמחמת כך הוא לא מאריך בסימני העופות, שכן בכל מקרה צריך מסורת על אכילתן. עם זאת גם לשיטתם, לא כל עוף חדש מצריך מסורת:
הדרכי תשובה (שם, כד) הביא בשם ערוגת הבושם, שבמקרה בו מוצאים עוף חדש הדומה לעוף שכבר מצוי בידינו וידוע ככשר, המסורת על אכילת העוף המצוי ביננו, מספיקה לאכילת העוף החדש. בעבר, היה פולמוס גדול על כשרותו של תרנגול ההודו, הסובבת סביב נקודה זו. השואל ומשיב (א, סט) טען שמותר לאוכלו גם ללא מסורת, כי תרנגול ההודו בסך הכל דומה לתרנגול רגיל אותו אוכלים. ואילו הדרכי תשובה (שם, כד) חלק על השוואתו וסבר, שרק אם מדובר באותו עוף רק בגודל שונה, אפשר לאוכלו בלי מסורת, אבל אם יש אפילו איבר אחד שונה, זה כבר נחשב שינוי שמצריך מסורת.
מי נאמן
עולה, לכל השיטות המסורת מחדשת משהו. לדעת השולחן ערוך המסורת נותנת אפשרות להכשיר עוף מבלי להסתכל בסימניו. ואילו לרמ''א צריך מסורת בשביל להכשיר עוף בנוסף לסימנים. נחלקו הפוסקים, האם כל אדם נאמן להעיד על עוף שאינו מוכר:
א. הגמרא אומרת (חולין שם), שמכיוון שבדיני איסורים וכמו בשר בחלב עד אחד נאמן להעיד, כך גם במקרה של עדות על כשרותו של עוף. משום כך, צייד עופות שידוע שאינו יודע איזה סימנים מכשירים עוף, בכל זאת נאמן לומר שרבו או אדם כשר היודע סימני כשרות העיד לו על עוף מסויים שיש עליו מסורת, וניתן לאוכלו, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד פב, ב).
ב. המהרי''ל (סי' צה) צמצם את היתר הגמרא. הוא הסכים אמנם שבמקרה בו מעידים בשם אדם גדול ובקי שעוף מסויים כשר, העוף כשר, אלא שטען שכיום אי אפשר למצוא כלל אדם שבקי בדינים אלו, ולכן יש להסתמך רק על מסורות שקיימות מהעבר ולא לחדש מסורות חדשות, וכך פסקו הפרי חדש (שם, א) והחכמת אדם (איסור והיתר כלל לו, ט). ובלשונו:
''ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו, לא שייך בו מנהגי מדינה, ואם עד אחד מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור, הוא נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין, אך בזמן הזה אין לסמוך על שום אדם, ואסור לאכול רק מה שפשוט וידוע שטהור. וזה לשון מהר"י סג"ל, והבא להעיד מסורת חדשה על עוף שאין מכירין אותו, יצטרך שיהא בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאוכלו או שמקובל מפי אדם גדול... וזה אינו נמצא האידנא כלל.''
האם מקומות שנהגו שלא לאכול עוף מסוים, יכולים לסמוך על כך ששמעו על מקומות אחרים האוכלים עוף זה? השולחן ערוך (יו''ד פב, ה) הביא מחלוקת בין הראשונים: הרא''ש (חולין ג, ס), סבר שניתן לסמוך על המסורת, שהרי הסיבה שלא אכלוהו עד כה, אינה מפני שחושבים שיש בכך איסור, אלא רק משום שאין להם מסורת. לעומת זאת הרשב''א (תורת הבית ב, ג) נטה לאסור במקומות בהם קיבלו על עצמם לאיסור, מחשש שמא יטעו במינים אחרים האסורים.
למעשה השולחן ערוך (שם) כתב שנכון לחוש לדעת האוסרים, כך שאין בכך איסור של ממש, ולכן לדוגמא כפי שראינו בעבר, הרוצה להקל ולאכול ארבה כמנהג התימנים יש לו על מי לסמוך. הש''ך (שם, יא) העיר, שבמקומות בהם נהגו לאסור רק מחמת חוסר במסורת, ולא בגלל מעין גזירה שמא יטעו בין מין טמא לטהור, ניתן לכתחילה לסמוך על מסורת המקילים.
מסורת באכילת בהמות
עד כה עסקנו בשאלה האם צריך מסורת בעופות, בעקבות דברי רבי יצחק בגמרא. בפשטות, בהמות וחיות, להם יש סימני כשרות מפורשים בתורה, אין צורך במסורת על כשרותם. אף על פי כן, ולמרות שהראשונים לא הזכירו שיש צורך במסורת, התעוררה בכך מחלוקת אחרונים, בעקבות דברי הש''ך (יו''ד פ, א). לאחר שהביא השולחן ערוך בסימן פ' את סימני הבהמות והחיות, העיר הש''ך: ''ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן גבי סימני העוף, קיצרתי''. נחלקו האחרונים מה כוונתו:
א. החכמת אדם (כלל לו, א), ערוך השולחן (יו''ד פ, י) והחזון איש (יו''ד יא, ד) הבינו את דברי הש''ך כפשוטם, הוא לא מרחיב בסימני הבהמות והחיות, שכן גם ככה מותר לאכול רק בהמות וחיות שיש עליהן מסורת, ממש כמו עוף. משום כך, כאשר התעוררה מחלוקת בדינו של פר הבופלו, בפשטות הם ינקטו לאסור מכיוון שאין מסורת באכילתו[2]. ובלשון החכמת אדם:
''סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנים מעלת גרה ופרסותיה סדוקות. ויש חילוק בין חיה לבהמה, דדם חיה טעון כיסוי וחלבה מותר... ואם אינו מכיר נתנו חכמים סימנים להכיר בין חיה לבהמה ובין חיה טהורה לטמאה ולפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו כדלקמן סימן ו' ואם כן אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו ולכן לא העתקתי הסימנים והרוצה לידע ימצא בשולחן ערוך.''
ב. הפרי מגדים (שפתי דעת פ, א) וכף החיים (שם, ה) חלקו וסברו שאין כוונת הש''ך לומר שצריך מסורת על אכילת בהמות וחיות כמו שצריך בעופות, שהרי דין זה לא נזכר בשום מקום לפניו בגמרא ובראשונים. אלא כוונתו, שבשביל להבדיל בין חיה שמותר לאכול את החֵלֶב שלה, לבין בהמה שאסור לאכול, צריך מסורת, שכן ההבדל בין חיה לבהמה אינו מפורש. כך גם דעת השולחן ערוך, שכן הוא לא הזכיר שיש צורך על אכילת בהמות וחיות, וכאמור הדברים מופיעים לראשונה בש''ך.
אכילת ג'ירפה
על בסיס מה שראינו עד כה, יש לדון במעמדה ההלכתי של הג'ירפה:
לדעת השולחן ערוך והפרי מגדים בוודאי שמותר לאוכלה, שהרי יש לה את כל סימני הכשרות. האם לדעת החכמת אדם והחזון איש המצריכים בנוסף לסימנים גם מסורת, יהיה מותר לאכול את הג'ירפה? דין זה תלוי בביאור פסוקי התורה בפרשת ראה (יד, ד – ה), המונה מספר חיות שאפשר לאכול אותן, ובניהם גם את ה'זמר'. נחלקו המפרשים באיזו חיה מדובר:
א. הרס''ג והרד''ק (ערך 'זמר') ביארו, שכאשר התורה כותבת זמר כוונתה לג'ירפה, וכפי שכתב הרשב''ץ 'ביבין שמועה' (הל' טריפות ה, ב): ''שצווארה ארוך וגופה גדול מאוד, עד כשהיא בתוך החומה, פושטת צווארה חוץ לחומה''. לפי שיטה זו הג'ירפה כתובה בפירוש בתורה בחיות המותרות באכילה, ולכן גם לדעת החכמת אדם והחזון איש מותר לאוכלה, שכן אין ספק בכשרותה.
ב. רש''י (ראה שם) לעומת זאת כתב, שהוא לא יודע פירוש החיה 'זמר', ולכן נמנע מלפרשה, וכן כתב האבן עזרא. יש שביארו ('חי וצומח בתורה') שזמר הוא אנטילופה או כבש הבר, והרוקח בפירושו כתב, שקוראים לעוף זה זמר, שכן מזמרים לפניו כשתופסים אותו. מכל מקום לפי כל שיטות אלו, נראה שאסור יהיה לאכול ג'ירפה, שהרי בפשטות אין על אכילתה מסורת.
שבת שלום! מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? מוזמן במייל: [email protected] או בערוץ הוואטסאפ 'הלכה בפרשה'
[1] מה הכוונה עוף דורס? וודאי שאין הכוונה לעוף האוכל בשר, שהרי רוב הציפורים אוכלות תולעים וכדומה. א. רבינו תם (תוספות סא ע''א) והרא''ש (ג, נח) סברו, שעוף דורס נקרא עוף האוכל את טורפו בעודו בחיים. ב. הרמב''ן והר''ן (נט ע''א) פירשו, שמדובר בעוף ההורג את טרפו בנעיצת ציפורניים. ג. רש''י פירש, שמדובר בעוף המחזיק את טרפו בציפורניים, ומרים אותו מהקרקע. להלכה כתב כף החיים (פב, ו), שיש להחמיר ככל שלושת הפירושים.
[2] הרב אשר וייס (ויקרא, יג) העיר, שהחכמת אדם כתב שצריך מסורת רק באכילת חיות, והחזון איש (שהביא את דברי החיי אדם) הרחיב את דבריו וכתב שצריך מסורת גם על בהמות. אפשר שהחזון איש כתב כך, כיוון שהסעיף אליו מפנה החיי אדם, מתייחס לסימנים השייכים גם לבהמות וגם לחיות, כך שגם כוונתו בלשונו לשני הסוגים. כמו כן, אין סברא לחלק.
0 תגובות