במסגרת התכנית "זמן אומנותינו" התקיימה שיחה מרתקת עם ארי יארמיש, אמן ומחבר הספר "רשימו", על הדרך שבה הוא משלב קבלה עמוקה עם שפת היום-יום, ועל הסיבה שבגללה דווקא יושבי הסטנדר הם בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להפוך למשוררים.
ספר או תורות? "לא מבינים מה הבן אדם רוצה"
כשמשה מנס פתח את הספר "רשימו", הוא התוודה שאינו יודע כיצד להגדיר אותו: "מצד אחד זה וורטים, מצד שני מחשבות, מצד שלישי שטף תודעה, וזה הרבה תורה".
יארמיש אינו ממהר להיכנע להגדרות המקובלות. מבחינתו, אין מדובר בשירים או במאמרים, אלא ב"תורות" – בדומה לתורות החסידיות וספרי רבי נחמן מברסלב.
"הרבה קראו לזה שירים, ואני אמרתי: לא, אלו תורות", מסביר יארמיש. "הן כתובות בצורה יותר לירית ופואטית, בשורות קצוצות. חלקן נובעות מלימוד עמוק עם מרכיב נפשי דומיננטי, וחלקן נובעות מחוויה קיומית".
"הדינים של הבוקר": כשקבלה פוגשת ילדה בת ארבע
כדי להמחיש את השילוב הייחודי בין שפת הקודש לסיטואציות הקטנות של החיים, הקריא יארמיש מתוך ספרו את השיר "הדינים של הבוקר":
"אין ממתקים אותם, אלא במרשמלו קטן ועריכות אפיים, ואין באים עמם בדין ודברים ובתוכחות... ונדברים עמם רק בהארת פנים ובהנמכת הרוח עד שיגיע למקום מושבם. וטוב יעשה אם יכין כוס שוקו לנחמם... והבוס והאוטובוס, כעולם כולו נתקן בצהלת ילד... וכך יעשה כל יום, ויראה פלאות".
מבחינה סגנונית, הקטע נשמע כמו הלכה פסוקה מתוך "קיצור שולחן ערוך" בשילוב טרמינולוגיה קבלית עמוקה של "מיתוק הדינים" והעלאת הגבורות. אך למעשה, מדובר בתיאור של רגע בנאלי ומוכר: התארגנות בוקר קשה עם ילדה קטנה שמשתוללת וסובלת מ"טנטרום".
יארמיש מכנה זאת, בציטוט מידידו, כ"תאונה במוח" – התנגשות עוצמתית בין מחוזות התפילה והקבלה לבין מחוזות השוקו והמרשמלו. הפיגוש הזה מעניק לרגע השוחק של הבוקר נפח של עבודת קודש אמיתית.
רחל ולאה: העומק של תורת האר"י בתוך הזוגיות
התעוזה של יארמיש אינה נעצרת בהעלאת החול לקודש, אלא נכנסת בעובי הקורה של תורת הנסתר. חלקים נרחבים מהספר נכתבו בעת שהוא ישב בבתי הכנסת של שכונת נחלאות בירושלים והוגה ב"אידרא" ובשער הפסוקים של האר"י הקדוש.
באחת מה"תורות" המרכזיות בספר, "רחל ולאה וסודו של פרח", הוא לוקח את הפרצופים הקבליים המורכבים והופך אותם למראה נוקבת על נפש האדם והזוגיות.
רחל – היא הפרח עצמו, הצעירה לנצח, היפה והאהובה. האהבה הראשונה של פריחת האביב. אך היא גם כמו פרח שנובל בטרם עת – עלמא דאתגלייא.
לאה – העמוקה, הפורייה והסמויה מן העין – עלמא דאתכסייא. איתה לא מתחתנים בריצה בשדות; אותה מגלים בתוך הבית, בתוך השגרה, בהריונות ובשעון המעורר של הילדים.
הילד האמריקאי מארנונה והרב שהאמין
כיצד מגיע ילד שבא ממשפחה אמריקאית נורמטיבית בשכונת ארנונה לכתיבת שירה קבלית עמוקה? יארמיש משתף בשני רגעי מפתח בחייו.
כילד שגדל בארץ נחשב ל"אמריקאי", וכשנסע לארה"ב נקרא "הישראלי המשוגע". התחושה שאינך שייך במאה אחוזים לשום מקום מייצרת שפה כפולה – כזו שאינה רק פרוזה, אינה רק שירה, ואינה רק דברי תורה.
בגיל 18 נתקל לראשונה בספר "אורות" של הרב קוק. "לא הבנתי כלום, אבל זה הדליק אותי", הוא נזכר. "ראיתי שיש יכולת לדבר דברי קודש בצורה שנוגעת ישירות בציפור הנפש".
את הדחיפה הסופית להוציא את הכתבים לאור קיבל ממורו ורבו, הרב רועי הייןבל. יארמיש נזכר בבושה ובמבוכה שחש כששלח לו את הרהוריו הראשונים: "לא ידעתי אם יש למחשבות האלה תוקף. הוא האמין בי ודחף אותי. פעמים רבות, כל מה שאדם צריך זה רק אדם אחד שיאמין בו".
למה דווקא עכשיו? פריחת השירה החרדית
לשאלה על הבום הגדול ועל פריחתן של קהילתיות כמו "מקום של אש" וספרי שירה במגזר, מספק יארמיש ניתוח מרתק.
"אנחנו עוסקים כל היום בטקסטים", הוא מסביר. "יושבים יהודים יומם ולילה ומתמסרים להבין כל מילה על כפל פניה וריבוי משמעויותיה. בעולם השירה המודרנית יש לעיתים חד-ממדיות, אך ליושבי בית המדרש יש את ההכנה הטובה ביותר לשירה מרובדת".
השירה, לדבריו, היא מענה לצורך קיומי ועמוק. "בתוך עולם הישיבות, המקום של הרגש, הנפש והחוויה עבר לעיתים הדחקה לטובת הלימוד האינטלקטואלי והרציונלי. השירה היא ההצפה הבלתי נמנעת של הנפש הזו שמתפללת ומבקשת לחיות".
משה מנס חתם את המפגש בתודה על החיבור הייחודי: "תמשיך להביא לנו את החול שבקודש ואת הקודש שבחול – כי כשהם נפגשים, מתברר שזה פשוט נהדר".
פרקים נוספים בסדרת 'זמן אומנותינו':
- השמיים שנפלו בחרמון: כשהלוחם לקח את המכחול והחל לצייר כדי לשרוד את המלחמה
- ציור בחול: התחום המפתיע בו בחר האברך החסידי לעסוק אחרי חתונתו
- הסוד מאחורי היצירות שעל הקיר: מסע בעקבות עולם הגרפיטי המרתק והמסתורי
- הגלריה של הרב אורי זוהר, ציור בגובה 10 קומות ואומץ לחרדים
- גלגולה של מזוזה ועלילות הגולם מפראג: אלי וגולד מהקומיקסים בראיון חג מרתק
0 תגובות