אירועי הימים האחרונים ביהוד, שם נערכות חדשים לבקרים עצרות מחאה גדולה נגד חברת 'אאורה ישראל' בטענה לחילול קברים נרחב והתגוללות עצמות ב"ביזיון נורא", מעלים על פני השטח את אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בהלכה היהודית: היחס למתים לאחר קבורתם והאיסור החמור של פינוי קברים.
שורש האיסור נעוץ בדברי חז"ל שדרשו מן הפסוק "והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם" [שמואל א יב, טו] את האיסור המכונה "חיטוטי שכבי" (הוצאת המתים מקבריהם). חז"ל אמרו כי "בעוון חיים, מתים מתחטטין". מכאן אנו למדים כי עצם הוצאת המתים מקבריהם נחשבת ל"מכה" או עונש למתים. כתוצאה מכך, הורה בשו"ת שבות יעקב לגזור תענית בקהילה לאחר שנגרם "חיטוטי שכבי", כדי להגן מפני סכנה.
הפוסקים התייחסו לעניין ה"קושי" למתים. הט"ז והש"ך ביארו שהדבר קשה למתים "מפני שמתייראין מיום הדין". כרמז לכך הובאו הפסוקים "ישנתי אז ינוח לי" ו"למה הרגזתני לעלות". לפי טעם זה, כתב בתשובת הר"ד אופנהיים שאיסור פינוי המת אינו אלא מדרבנן.
טעם נוסף, הנחשב עיקרי על פי שו"ת חכם צבי, הוא "ניוול המת". הכוונה היא לפגיעה בכבוד המת ובשלמות גופו, כפי שמובא בגמרא שרבי עקיבא אסר "לבודקו" (לבחון את גופו לאחר מיתה) משום "אי אתם רשאים לנוולו". שו"ת חכם צבי כתב שטעם ניוול המת חמור יותר מטעם "חרדת הדין", ויש שדנו לומר שאיסור ניוול המת הוא איסור תורה.
ערב תשעה באב: החלק מבית המקדש שעדיין קיים עד היום!
האם האיסור חל גם על עצמות?
האיסור חל לא רק על גוף המת בשלמותו, אלא גם על עצמותיו. אמנם, לדעת שו"ת נודע ביהודה, ייתכן שלא שייך טעם "בלבול מתים" בעצמות, אך הוא לא הכריע להיתר אלא במקום דחק וחשש ביזיון, ופוסקים רבים נחלקו עליו. גם ב'גשר החיים' נאמר שאף בעצמות בלבד יש איסור של "ביזיון המת", והביא ראיה מן הירושלמי ש"אין מפנים המת והעצמות". הטענות שעלו ביהוד על עצמות המתגוללות במקום ב"ביזיון נורא ממש" נוגעות ישירות לאיסור החמור של "ביזיון המת" ו"ניוול המת" החל גם על עצמות.
מצבים בהם מותר לפנות קבר
למרות האיסור החמור, ההלכה מונה מספר מקרים בהם מותר לפנות קבר:
• כדי לקוברו "בתוך שלו" - ליד אבותיו, שאפילו ממכובד לבזוי מותר, כי "ערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו".
• כדי לקוברו בארץ ישראל. באגרות משה כתב שהחלטה זו תלויה בדעת ילדי המת.
• אם נקבר מלכתחילה על מנת לפנותו.
• אם אינו משתמר בקבר ויש חשש שייגרם לו נזק או שיוציאוהו גויים.
• "קבר הנמצא" - קבר בשדה שאינו שלו או בקרקע גזולה, במקרה זה מצווה לפנותו.
היתרים אלו ניתנים משום שהפינוי לטובת המת, ולכן אין חשש מחרדת הדין, ניוול או ביזיון.
סיבה נוספת להתיר פינוי היא לצורך הגנה על קברים אחרים, אם הקבר גורם להם נזק. יש פוסקים שהתירו גם פינוי לצורך קירוב הקבר למקום מושבם של קרוביו כדי שיוכלו לבקרו ולהתפלל, אך אגרות משה מחה נגד היתר זה בחריפות.
היתר מרכזי נוסף לפינוי קברים הוא בשל "נזק הרבים". מקורו בקבר הסמוך לדרך ציבורית ומטמא את הולכי הדרך. במקרה כזה, מותר לפנות את הקבר.
צורכי רבים - דעת רבי עקיבא איגר
חידוש משמעותי מופיע בשו"ת רבי עקיבא איגר, שכתב שמותר לפנות קברים לא רק משום "נזק הרבים", אלא אף ל"צורכי הרבים". הוא אף למד מדברי הגאון ר’ דוד אופנהיים שמותר לפנות אפילו בית הקברות כולו ל"צורכי הרבים". דברי הרב אופנהיים נאמרו בהקשר של חפירות שהתגלו בשעת שיפוץ בית כנסת, ומכך נלמד שבניית או שיפוץ בית כנסת נחשבים "צורך הרבים". גישה זו, המתירה פינוי בית עלמין שלם לצורכי רבים, אינה כדעת הרב משה פיינשטיין, שסבר שפינוי בית עלמין שלם אסור בכל אופן.
השאלה המרכזית להלכה היא מה בדיוק נכלל בגדר "צורכי רבים". בעוד שיש גישה מרחיבה (כמו הרב שאול ישראלי) הכוללת את רוב הצרכים הציבוריים ואף "נוי ארץ ישראל", הרוב המכריע של הפוסקים נוקטים גישה מצמצמת, לפיה אין לכלול ב"צורכי רבים" אלא צרכים ברורים ודחופים.
0 תגובות