חז"ל אומרים על הפסוק הפותח את הפרשה, "וישב יעקב": "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר לו הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה". בפשטות משמע שבקשתו של יעקב לא "מצאה חן", ויש דורש הסבר. איך ייתכן שיעקב אבינו, המובחר שבאבות, יבקש דבר שאיננו מתאים. ועוד, חז"ל אומרים שזו דרכם של צדיקים - "מבקשים לישב בשלווה". אם זו דרכם, למה הקב"ה "איננו מרוצה" מן הבקשה?
קודם כל, ברור שאין הכוונה שצדיקים מחפשים נוחות ורווחה. ברור שכל בקשתם היא לשם שמים. צדיק מבקש שלווה כדי שיוכל לעסוק בתורה ובעבודת ה' בלי טרדות ובלי בלבול. השלווה הרצויה לצדיק היא מצב שבו הגוף והעולם מסביב לא מפריעים, והוא יכול לנצל את כוחותיו לעבודת ה'. אם כן, מה לא טוב בבקשה הזו?
ובכן, הבעיה איננה בעצם הרצון לשלום ולמנוחה, אלא במקום שבו רוצים להרגיש את השלווה הזו. הקב"ה אומר: "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא" – שלווה כזו, של מנוחה גמורה מעמל וטרדה, שייכת בעיקר לעולם הבא, שבו "צדיקים יושבים... ונהנין מזיו השכינה". אבל העולם הזה, לעומת זאת, נברא כמקום של עבודה והתמודדות. עיקר תפקידו של האדם כאן הוא לעמוד בניסיונות, להתגבר על קשיים, ודווקא מתוך זה להתקרב אל ה'.
נמצא, שבקשה לשלמות של שלווה בעולם הזה דומה יותר לבקשה על השכר מאשר בקשה על כלי העבודה. היא נובעת ממקום טוב, אבל היא איננה מתאימה לסדר של העולם הזה. כאן האדם צריך קודם כל להיות "הולך" – מהלך, עובד, מתמודד – ורק לאחר מכן "יושב".
ובכל זאת, אנחנו מוצאים שאצל יעקב הייתה בסוף חייו תקופה של שלווה. על הפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" מבואר ששנים אלו היו שנות מנוחה ושלווה. אין יותר מלחמות עם לבן, לא פחד מעשו, לא צערו של יוסף. שנים שקטות יחסית. אם כן, בסופו של דבר בקשתו של יעקב כן נענתה.
היישוב הוא, ש"רוגזו של יוסף" לא היה עונש על הבקשה של יעקב אבינו, אלא הדרך היחידה להגיע לשלווה כזו. כדי שצדיק יוכל לקבל כאן, בתוך העולם הזה, מעין שלווה של עולם הבא, הוא צריך קודם להיזדכך על ידי עבודת ה' מתוך קושי. דווקא ייסורים שאין רואים בהם מטרה ברורה - כמו הצער על יוסף, מכניסים את האדם למדרגה עמוקה יותר.
חז"ל אומרים שיעקב לא ניחם על יוסף, "ואביו בכה לו", ו"פירשה ממנו שכינה". זהו מצב של ירידה גדולה. ובכל זאת יעקב נשאר דבוק בה', ממשיך לחיות חיי תורה גם מתוך לב שבור. עבודת ה' במצב כזה מזככת את האדם ומכינה אותו למדרגה שבה השלווה עצמה כבר איננה סתם מנוחה גשמית, אלא גילוי של קרבת ה' בעולם. לאחר שלב כזה, יעקב נעשה ראוי לשבע עשרה שנות "ויחי" – חיים שלווים שיש בהם טעם של עולם הבא בתוך עולם הזה.
מכאן יש מקום ללימוד גם לגבי התפילה שלנו על גאולה. כשאנחנו מבקשים "לישב בשלווה" איננו מבקשים רק שקט חיצוני, אלא שלווה של גאולה, שבה העולם כולו יתאים לעבודת ה'. הקב"ה "מתאווה לתפילתם של צדיקים", וכשם שיעקב ביקש ונענה בסוף - אף שהדרך עברה דרך שלבים קשים - כך גם אנחנו מצווים לבקש. לבקש את השלווה האמיתית, של הגאולה השלמה, ולזכור שהקשיים היומיומיים שלנו מכינים את הקרקע לאותה שלווה.
* מבוסס על ליקוטי שיחות לרבי מליובאוויטש
להערות: [email protected]
0 תגובות