בפרשת וַיֵּשֶׁב מסופר על יחסו המיוחד של יעקב ליוסף, בנו האהוב, ועל השנאה שהתפתחה בלב אחיו כלפיו. יוסף, שהתייתם מאמו רחל בגיל צעיר, היה הקרוב ביותר ליעקב, אשר ראה בו את ממשיך דרכה של רחל. אך אהבה זו, שהובעה גם בכתונת הפסים שהעניק לו, עוררה קנאה עזה בלב האחים.
ככל שהזמן עבר, הקנאה הפכה לשנאה, והשנאה – למזימה קשה. האחים קשרו נגד יוסף ומכרו אותו לעבד לישמעאלים בדרכם למצרים. אך סיפור יוסף אינו מסתיים שם – להפך. מתוך עומק הבור והגלות, יוסף עולה לגדולה, הופך למשנה למלך מצרים, ומציל את העולם מרעב.
במפגש מרגש עם אחיו, הוא בוחר לסלוח, ומכלכל אותם באהבה. ובכל זאת, חכמינו זכרונם לברכה מלמדים שמכירת יוסף הותירה צלקת בעם ישראל, שבאה לידי ביטוי במותם של עשרת הרוגי מלכות – עונש על אותה מכירה קדומה.
מכאן אנו לומדים שהסיפור איננו רק זיכרון היסטורי, אלא תמרור אזהרה לדורות: אסור להפלות בין ילדים או להעדיף אחד על פני האחר. כל העדפה קטנה – במילה, במחווה או במתנה – עלולה להצית קנאה, לפגוע באמון ולהפריד לבבות.
חובתנו כהורים וכמחנכים היא להעניק לכל ילד יחס אישי, מאוזן וצודק, מתוך תשומת לב ורגישות. כך נוכל לבנות משפחה מלוכדת, אוהבת ונטולת קנאה – בדיוק כפי שיוסף לימד אותנו בסוף סיפורו: שבכוח הסליחה והאהבה, ניתן לרפא גם את הפצעים העמוקים ביותר.
0 תגובות