בדף היומי במסכת עבודה זרה דף ס"ב שנינו אודות הרוגי בית דין. לעניין כלים ששימשו להמתתם, בין אם זו אבן שבה נסקל החייב סקילה, עץ שעליו נתלה, סייף שבו נהרג, או סודר שבו נחנק, כולם נקברים עם המת ואסורים בהנאה, כדין המת עצמו.
סוגיה זו מעלה שאלה עקרונית: האם דין זה של איסור הנאה חל על כל כלי ששימש להריגת אדם, גם אם לא הייתה זו הריגה בבית דין? גדולי הפוסקים דנו בשאלה זו והעלו דעות שונות.
מקרה מעניין שהובא לדיון עוסק בשוחט מקצועי שרכש לעצמו סכין שחיטה מיוחדת. לאחר חיפוש ממושך, רכש השוחט את חרבו של תליין המלך, חידד ושייף אותה לצרכיו, והפכה לסכין שחיטה מהודרת. המעשה הובא לפני רבי יעקב אשכנזי, בעל ה"יעב"ץ" (שו"ת ח"ב סי' קנ"ח). ה"יעב"ץ" פסק שסכין זו אסורה בהנאה. נימוקו היה שחפץ שעל ידו נהרג אדם, אסור בהנאה. לפי פסיקתו, אסור לשחוט בה בהמה העומדת למות, משום שמעשה השחיטה נחשב להנאה. יש שהביאו ראיה לדבר מדברי הגמרא בדף היומי, שכלים שהרגו אדם אסורים בהנאה.
מנגד, רבי אברהם אשכנזי מרבני איזמיר (בספרו "מעשה אברהם", יו"ד סי' ו') מביא ראיה מאלפת לכך שכלי נשק שהומת בו אדם אינו בהכרח אסור בהנאה. הוא מתבסס על הכתוב בנביא (שמואל א' כא/י) המספר כי אחימלך הכהן העניק לדוד את חרבו של גוליית, בעת שדוד נמלט מפני שאול המלך. גוליית היה רוצח ידוע, ורבים נפחו את נשמתם באבחת חרבו. ובכל זאת, דוד השתמש בה. הדבר לכאורה מוכיח שחרב כזו אינה אסורה בהנאה. יש להעיר, כי ייתכן שגוליית הרג בחרבו רק נכרים ולא יהודים, וייתכן שיש הבדל בדין זה.
קרדיט: עלון מאורות
0 תגובות