שני החורבנות - של בית המקדש הראשון והשני, אירעו באותה תקופה ממש. כאשר החורבן הראשון התרחש 655 שנים לפני החורבן השני. חז"ל מתמקדים בסיפורים על החורבן השני.
אותן אגדות, לא בכדי הן נכתבו, כולנו מבינים שלא מדובר בסיפורים סתם על אותם ימים אלא אמצעים וכלים להעברת מסרים חברתיים, תרבותיים ודתיים לדורי דורות.
חלק מהאירועים שנכנסו אל דפי ההיסטוריה היהודית מציגים לא רק מהלכים צבאיים או מדיניים שהובילו לחורבן – אלא גם הרבה כשלים חברתיים, מוסריים ואנושיים.
אותם האמוראים רוצים שנזכור את אותם מושגים, כמו שנאת חינם, ניתוק של האליטה, ואפילו קנאות דתית
במובנים רבים, התיעודים, הסיפורים והזכרונות שמוזכרים בספרי חז"ל על ימי חורבן הבית השני, מסייעים לנו באופן משמעותי להבין את עוצמת הטרגדיה הלאומית שפקדה את עמנו באותם ימים.
למרבה הצער, חלק מהם משמשים כמו כתב אישום מוסרי וחברתי – ניסיון של חז"ל לעורר אותנו לצד ניסיון להבין כיצד עם מפואר ומשגשג כל כך בכל המובנים הידרדר לחורבן כה קשה.
אחד התיעודים הידועים והמהדהדים ביותר הוא אגדת חז"ל על קמצא ובר קמצא - וגילויי שנאת החינם שהיו באותו אירוע ותרמו בקצה התהליך - לחורבן קשה. הלקח הנלמד מאותו אירוע מהדהד עד ימינו וקורא בקול למנוע את שנאת החינם.
החיבור האקטואלי האחרון לאותו מסר - הוזכר בימים האחרונים בהקשר של דחיית המהלך להדחת היועמ"שית על ידי הממשלה מתוך רצון להימנע מלהרבות שנאה ופילוג בימים של ערב תשעה באב.
למרבה הצער - יש לברך על כך שגם 1957 שנים אחרי החורבן - המסר עדיין מחלחל וקיים.
עם זאת, מלבד התיעוד הידוע על קמצא ובר קמצא - שהיה אירוע מסעיר ברמה הבינאישית שתרם באופן כמעט נואש לחורבן הבית - הגמרא במסכת גיטין מציגה לקט אירועים נוספים שמהראוי לנסות להבין את משמעותם גם בימינו אנו.
האליטה החברתית שלפני החורבן
בין דמויות התקופה של חורבן בית המקדש השני, בולטת דמותה של מרתא בת בייתוס – אשת אצולה ירושלמית ממשפחה כהנים רבת השפעה, שחייתה חיי פאר והדר במציאות של עיר על סף חורבן.
עושרה האגדי היה כה רב, עד שלפחות לפי חלק מהדעות המובאות במדרש - מרתא קנתה לבעלה, יהושע בן גמלא, את תפקיד הכהן הגדול באופן ישיר מהמלך.
במדרש איכה רבה (פרק א' פסקה מ"ז) מופיע: "מעשה במרים בת ביתוס שקדשה יהושע בן גמלא, ומנהו המלך להיות כהן גדול, ונכנסה פעם אחת לראות ואמרה אלך ואראה אותו, כשהוא קורא ביום הכפורים בבית המקדש. והוציאו לה טפיות מפתח ביתה עד פתח בית המקדש, כדי שלא יתיחפו רגליה, ואף על פי כן נתיחפו רגליה. וכשמת יהושע בעלה, פסקו לה חכמים, סאתים יין בכל יום"
מרתא הייתה כל כך ענוגה, שכף רגלה לא דרכה על אדמה חשופה, היא צעדה אך ורק על שטיחים יוקרתיים שפרסו משרתיה. הכל, כדי שכפות רגליה לא תיגענה באבנים הקרות והמלוכלכות של ירושלים. כאשר התאלמנה נפסקו לה מזונות מהעזבון בסך עצום.
הסיפור של מרתא הוא לא רק סיפור של עושר קיצוני, אלא גם עדות לפערים החברתיים העצומים ששררו באותם ימים בעיר הקודש – כי הרי לפי דברי הגמרא, מול אותה קבוצת עשירים שיכלו בהונם הראשוני לכלכל את ירושלים היו גם הרבה מאוד עניים וכאלו שהסתפקו במועט ונאנקו בסופו של דבר תחת הרעב והמצור.
ייתכן מאוד שאותם פערים תרמו מאוד לקרע החברתי שאף הוביל בסופו של דבר לגל שנאת חינם שדגלו הוא סיפור קמצא ובר קמצא שאף הוא אולי מבוסס על הפערים בין המעמדות החברתיים.
מפאר - לקריסה וטרגדיה
עם פרוץ המצור הרומאי על ירושלים, התהפכו חייה של מרתא בת בייתוס. האישה שהייתה סמל לעושר ולמעמד חברתי עליון – גילתה עד כמה חסרי ערך הם כל אלו מול חרב הרעב.
האוכל נעלם מהשווקים. כסף, זהב ונכסים הפכו להיות חסרי ערך מול המחסור הנורא, המשרת של מרתה שנשלח שוב ושוב לקנות אוכל או סולת לאפיה חזר שוב בידיים ריקות. חז"ל מדגישים בכאב כי בסופו של דבר מרתא עצמה נאלצה לכתת את רגליה ואכלה את אותן גרוגרות שהשליך רבי צדוק - ומרוב גועל חלתה את חוליה האחרון ונפטרה.
הגמרא במסכת גיטין, מבקשת להמחיש את עוצמת הטרגדיה שבה האישה שמעולם לא דרכה על אדמת ירושלים בלי שטיח מהודר שייפרש לפניה, נאלצה לרדת יחפה לרחוב.
מהאולמות המפוארים של ביתה – היא ירדה לרחובות החרבים של עיר גוועת. כמו שאר תושבי העיר, גם היא הפכה לחסרת אונים - הפערים החברתיים התרסקו, נותר רק שוויון של רעב.
דמותה של מרתא בת בייתוס, כפי שמתוארת בגמרא, ממחישה את המחיר הכבד של חיים מנותקים מהמציאות. לא הרעב היה זה שהוביל למותה, אלא חוסר היכולת שלה להתמודד עם עולם שחרג מגבולות הארמון. כמי שהורגלה לחיי עושר ונוחות קיצונית, לא היה לה כלים לעמוד במציאות המשתנה סביבה.
בסיום ימיה, מתארת הגמרא מחווה סמלית וכואבת: מרתא משליכה את כל כספה וזהבה לשוק, ואומרת: "למה אני צריכה אותו?" – זעקה של אישה שגילתה באיחור שהעושר אינו מקנה חסינות מהחיים עצמם. על כך נאמר: "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ".
הריחוק מהרחוב – שהעושר העניק – הפך באחרית ימיה לזריקת כל הכוח לרחוב. ביטוי עוצמתי לפער שבין שליטה מדומה למציאות כואבת.
מבחינת חז"ל, חלק מהחורבן הוא אותו רגע שבו כל המעמדות, הכסף, היחסים עם השלטון – מתפוררים מול מציאות אחת: הרעב. מרתא בת בייתוס, האישה שצעדה רק על קטיפה – הפכה לרעבה, יחפה, אובדת עצות.
הלקח, אולי, רלוונטי גם היום.
עונש כזרקור חברתי
כפי שהזכרנו, אותם אירועים שהשתלבו בתוך דפי הגמרא ואגדות החורבן, לא נכתבו סתם כך כסיפורים בעלמא, הם גדושים בהרבה מוסר השכל ותובנת חיים עבורנו - גם מאות דורות אחרי החורבן הפיזי.
התיעוד המפורט על נסיבות מותה של מרתא משקף עמדה מוסרית של חז"ל: הוא גם ביקורת נוקבת על ניתוק האליטות מהעם, בטח אם נלמד לפי אותה דעה שהיא קנתה את כהונת בעלה בכסף.
ההתרחשות החריגה שהובילה לסיום חייה של מרתא – אולי מחרדה, אולי מגועל, אולי כסמל – לא רק מעיד על שבר אישי. הוא מסמן את הקריסה של השיטה. רגע בו ברור שהכוח, הכסף והקשרים הפוליטיים לא שווים דבר כשאין חמלה, אחריות וראיית הכלל.
תמרור לדורות
במסכת גיטין (נ"ו ע"א) מתוארים גם מסרים חיוביים על הנעשה בירושלים ערב חורבן הבית:
הֲווֹ בַּהּ הָנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי: נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וּבֶן צִיצִית הַכֶּסֶת.
שלושה מהעשירים הגדולים בעיר – מציעים את עושרם כדי להבטיח אספקת מזון לתושבים בתקופת המצור. תרומתם נתפסת כמחווה של ערבות הדדית וניסיון להציל את העיר באמצעות סולידריות כלכלית.
מיד לאחר מכן מופיעה דמותה של מרתא בת בייתוס – עושרה האדיר נותר סגור ברשותה והיא כנראה התעלמה מהעניים והנזקקים.
בניגוד לעשירים החסידים - שפעלו להצלת העיר, מרתא שומרת את כספה לעצמה – ובסופו של דבר, הכסף שלה מתגלה כחסר ערך.
לפי חז"ל, לצד הצורך להמעיט בשנאת חינם ולמנוע פילוג ושיסוי, יש גם צורך בצניעות, בהבנה שחברה שלא מביטה החוצה, הנהגה שלא חשה אחריות, עושר שמשרת רק את עצמו – כולם סופם לקרוס.
המנהיג האדיר רבן יוחנן בן זכאי, מצטט על אותו אירוע טרגי את הפסוק "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ", בכך הוא מציב את הקריאה הנצחית: כשאובדן הדרך נעשה עמוק, גם כל ההון והשלטון שבעולם לא יגאלו אותנו.
סוף דבר
כמעט שנה ועשרה חודשים חלפו מאותה טרגדיה קשה שפקדה וטלטלה את עמנו - בשבת שמחת תורה תשפ"ג. הטבח הנורא ואיתו השכול, האובדן והחטופים שעדיין סובלים, הם חורבן חי ומוחשי שניצב על אם הדרך לצד החורבן הלאומי הגדול שהתרחש כמעט לפני אלפיים שנים.
ספק אם הכאב הלאומי והצער הכבד יפוגו מעמנו, אך כאז כן היום, מוסר ההשכל נוקב ויוקד ומשמעותו הפשוטה שגם עושר רב אינו יכול להגן בשעת צרה, וכי בזמני משבר וחורב ערכם של הדברים החומריים מתגלה כשטחי .
ואולי לזה כיוונו חז"ל וביקשו מאיתנו לאמץ את הערכים והנכסים הרוחניים כי אותם לעולם לא נפסיד.
שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו, אמן.
קרדיט השראה: מאמר מאת אושי דרמן, הארץ, 2020
0 תגובות