כל מי ששומע את שמו של הליקר הנודע - בנדיקטין - לא יכול שלא לחוש בצליל הלטיני שמשתמע ממנו. מהו מקורו של הליקר המיוחד הזה וכיצד זה הגיע לשולחנם הטהור של רבים ובפרט חסידי חב"ד?
הליקר הארומטי הזה נולד לכאורה במאה ה־16 על ידי נזיר בנדיקטיני בצרפת, במנזר פקני בנורמנדי – אחד המנזרים הוותיקים בצרפת שהוקם במאה ה־6 ונבנה מחדש במאה ה־11. הוא נחשב משקה אצילי ונדיר, המיוצר על פי נוסחה סודית המכילה 27 עשבים ותבלינים מכל קצוות תבל. עד כאן – סיפור צרפתי טיפוסי, או לפחות כזה שרוצים שנאמין בו. אלא שבמהלך המאה ה־20, המשקה הזה חדר למקום בלתי צפוי: ההתוועדויות של חסידי חב"ד.
מנזר, מהפכה וסוד מסחרי (עם נגיעה של גאונות שיווקית)
האגדה מספרת כי הנוסחה המקורית של הבנדיקטין נוצרה ב־1510 על ידי נזיר איטלקי בשם Dom Bernardo Vincelli, ונשמרה בקפדנות בין כתלי המנזר עד למהפכה הצרפתית. אז נחרב המנזר, והנוסחה כמעט אבדה לעד. אבל האם אותו נזיר אכן היה קיים? חוקרים מודרניים מטילים ספק בעובדה זו – ייתכן שהסיפור כולו הוא המצאה גאונית של איש עסקים צרפתי שרצה להעניק לגיטימציה היסטורית ודתית למוצר שלו.
רק בתחילת המאה ה־19 הצליח כימאי ויינן בשם אלכסנדר לגרנד – שמו, באירוניה מתוקה, פירושו "אלכסנדר הגדול" – לאתר את כתב יד עתיק הכיל שיקויים בריאותיים (או לפחות, כך הוא טען). ב־1863 הוא גילה את הנוסחה, ולאחר שנה של ניסויים הצליח לשחזרה. הוא החל לייצר את המשקה תחת השם Bénédictine D.O.M. – כשהאותיות D.O.M הן קיצור של Deo Optimo Maximo – 'לאל הטוב והגדול ביותר'.
לגרנד לא הסתפק בייצור המשקה. הוא היה חלוץ בתחום הפרסום, והזמין אמנים מפורסמים כמו אלפונס מוכה ליצור פוסטרים פרסומיים. הוא אף בנה ארמון מפואר – הפאלה בנדיקטין – שעד היום משמש כמפעל ומוזיאון. עם השנים הפך הבנדיקטין למוצר יוקרה, סמל סטטוס בבתי מלון ובטרקלינים, אך באורח פלא – גם בקבוק קבוע בארון המשקאות של לא מעט חסידי חב"ד.
מה לבנדיקטין ולחב"ד?
השאלה הזו נראית כמו ניגוד מובנה: מה לחסידות חסרת פשרות, ולליקר מעודן שמקורו לכאורה במנזר קתולי? והנה, התשובה טמונה בכשרות ובמסורת חב"דית מיוחדת.
במשך עשרות שנים, הליקר Bénédictine D.O.M. (לא להתבלבל עם הגרסה B&B שמכילה ברנדי ואינה כשרה) היה אחד מהמשקאות האלכוהוליים הבודדים מסוגו שנחשב כשר לכל הדעות, בזכות הרכבו הצמחי הטהור – ללא יין, ללא מוצרי חלב, ללא רכיבים מן החי. המשקה מבוסס על אלכוהול סלק, מים, סוכר, קרמל וצמחים טבעיים.
אך מעבר לכשרות הפורמלית, בלב הקשר עומדת מסורת שעוברת בעל־פה בין חסידי חב"ד: הרבי מליובאוויטש עצמו היה שותה לעיתים כוסית בנדיקטין בהתוועדויות. לא רק זה – גם הרבי הקודם (הרבי הריי"צ) והרבי שבא לפניו (הרבי רש"ב) השתמשו במשקה זה. הרבי רש"ב אף שלח שליחים לחקור את כשרותו של המשקה, ומצאו אותו ראוי.
סיפור בתוך סיפור: המשקה שעורר מחלוקת
לא הכל היה חלק. בשנות ה־70, כאשר החברה שייצרה את הבנדיקטין שקלה להוסיף קוניאק למוצר (מה שהיה הופך אותו לבלתי כשר), עלו חששות בקרב חסידי חב"ד. רב צרפתי בשם שלמה מסיקה, מומחה לכשרות משקאות, ביקר במפעל וגילה את התוכניות החדשות. הוא הודיע לרבי על הבעיה הפוטנציאלית.
התוצאה? הרבי הפסיק להשתמש בבנדיקטין בהתוועדויות, למרות שהחברה לבסוף לא מימשה את התוכנית להוסיף קוניאק. על פי עדויות חסידים, הרבי אמר שבבוא המשיח יתברר שמעולם לא הייתה בעיה עם המשקה – אך עד אז, עדיף להמנע מספק, את המתנגדים שהעלו 'שאלות וספקות' כינה 'בעלי מרה שחורה' שמנצלים טבעם זה לעורר כנגד המשקה. אך הוראה רשמית לאיסור לכלל החסידים לא יצאה ואף ישנן עדויות כי באופן פרטי המשיך הרבי לשתות מן המשקה. ברבים לעומת זאת, החליפה הוודקה מהמותג 'סמירנוף' את הליקר היקרתי.
דבר נוסף, על גבי הבקבוק שמקורו, כאמור, מיוחס לייצור בידי נזירים, מוטבע סמל המנזר בו המשקה יותר ובתוכו דמות צלבים קטנים. בעקבות כך, גם כאשר היה הבקבוק מוגש אל הטיש, לא היה עולה על השולחן אלא מושם אחר כבוד תחתיו ויוצא רק כאשר ביקשו להגיר ממנו אל הכוסות לברכת לחיים נוספת.
כשרויות רבות ממשיכות לאשר את הבנדיקטין הרגיל (DOM) עד היום. בית הדין של לונדון מאשר אותו, ואיתו כשרויות נוספות. אך יש גם כאלו שממליצות להימנע ממנו. והמחלוקת נמשכת. (כיום המשקה מיובא לארץ עם מדבקה נוספת על גביו מטעם היבואן ובה מופיעה חותמת כשרות רשמית).
כימיה חסידית: לא רק טעמים, אלא קודים תרבותיים
המשקה, בעל צבע זהוב-ענברי וטעם עשיר של דבש ותבלינים, הפך לסמל של "פאר בטהרה" – מונח שנעשה בו שימוש לעיתים קרובות בשיח החב"די, בו מותר ליהנות מן העולם, כל עוד עושים זאת בקדושה. הבנדיקטין, שאינו פופולרי מדי אך גם לא נידח, יושב בדיוק על התפר הזה: משקה שמכבד את המסורת, אך גם מעניק תחושת יוקרה, סטייל ואיפוק.
חסיד חב"ד ותיק מבני ברק סיפר: "כשהייתי נער, ראיתי את אבי מוזג כוסית בנדיקטין בהתוועדות של פורים. שאלתי למה לא יין, והוא חייך ואמר – יין זה פשוט מדי. הבנדיקטין מזכיר לנו שיש מורכבות בחיים, רמזים של עומק. כמו בתורה."
יש גם מי שרואה באהבת הרבי לבנדיקטין ביטוי לגישה חב"דית רחבה יותר: היכולת למצוא קדושה אפילו במקומות הכי לא צפויים. ליקר שמקורו לכאורה במנזר נוצרי, שהפך לחלק מטקס יהודי קדוש – זו בדיוק הסוג של פרדוקס שבחב"ד מוצאים לו פיתרון, להבעיר ניצוצות גם במקומות רחוקים מאוד.
המציאות היום
למרות חילופי הדורות וההתפשטות של מותגים רבים יותר, הבנדיקטין שומר על מקום של כבוד בקרב חב"דניקים – במיוחד בקרב החסידים המבוגרים יותר או כאלה שקשורים למסורת ההתוועדויות הוותיקה. הוא עדיין משדר "משקה של חב"דניק עם שורשים". עם זאת, רבים מבני הדור הצעיר פחות מכירים את ההקשר ההיסטורי, ומעדיפים את הוודקה הפשוטה יותר – או את משקאות הטרנדיים החדשים.
חלק מחנויות הכשרות עדיין מוכרות בנדיקטין DOM עם הסמנה "כשר", ואפשר למצוא אותו באתרי יין כשר מקוונים. אך עדיין יש מחלוקת בין רשויות הכשרות השונות, והרוצה להיות זהיר יתייעץ עם רבו.
האירוניה הגדולה
סיפור הבנדיקטין והחב"ד הוא, בסופו של דבר, סיפור על כוחה של מסורת לחרוג על גבולות הגיוניים. אלכסנדר לגרנד, איש העסקים הצרפתי הגאוני, כנראה מעולם לא דמיין שהמשקה שלו יהפוך לחלק מטישים חסידיים בקראון הייטס של המאה ה־20.
שורה תחתונה
בנדיקטין הוא הרבה יותר ממשקה – הוא עדות מרתקת לכך שגם ליקר צרפתי בן מאות שנים, שמקורו עשוי להיות אגדה שיווקית, יכול להשתלב בלב המסורת החסידית, כשהוא ממלא תפקיד סימבולי של חיבור בין שמחה, אלגנטיות ורוחניות. כמו כל סיפור חב"די טוב – יש פה שכבות, סודות, וקשר בין עולמות שלא נועדו להיפגש – אבל איכשהו, דווקא בחסידות חב"ד, הם נפגשים.
ובסוף, אולי זה בדיוק הפואנטה: לא משנה אם Dom Bernardo Vincelli באמת התקיים, או אם האגדה כולה היא המצאת שיווק גאונית. מה שחשוב הוא שבמשך דורות, המשקה הזה חיבר בין יהודים לשמחה שלהם, לרוחניות שלהם, ולרבי שלהם. וזו, אולי, הנוסחה הכי סודית מכולן.
הערה: המידע על כשרות הבנדיקטין משתנה בין רשויות הכשרות השונות. הרוצה לצרוך את המשקה מוזמן להתייעץ עם רב מקומי או רשות כשרות מהימנה. בנדיקטין DOM (הרגיל) נחשב כשר על פי רוב הרשויות ומגיע בארץ כשעליו מדבקה של היבואן עם כשרות, אך B&B (בנדיקטין עם ברנדי) אינו כשר.
0 תגובות