יששכר, בנם החמישי של יעקב אבינו ולאה אמנו, נולד בשנה העשירית לשבת יעקב בחרן, דמותו של יששכר מסמלת את עולם התורה והלימוד, שבט יששכר נודע בידע ובבינה בתורה, כפי שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה". לוחות התורה היו אף הם עשויים ספיר, וכך גם צבעי דגלו שהיו תכלת, תלמידי חכמים משבט זה היו כה גדולים, עד שכל ישראל הסכימו על פיהם.
ברכת יעקב ליששכר, "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד", זכתה לפירושים רבים. חז"ל ראו בדימוי לחמור סבלנות והתמדה בלימוד תורה, "מה חמור זה גרמיו (עצמותיו) ברורין, כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו". "רובץ בין המשפתיים" תואר כשלוש שורות של תלמידי חכמים יושבים ולומדים. המנוחה הטובה והארץ הנעימה הן סמלים לתורה עצמה.
רבי עובדיה ספורנו הוסיף כי יששכר נשא עליו "על תורה ועל דרך ארץ והנהגת מדינות, כראוי לחכם, שלם במידות ובמושכלות", בדומה לחמור חזק המסוגל לרבוץ תחת משא כבד.
יששכר וסיפור הדודאים
מקור שמו של יששכר קשור לסיפור הדודאים. לאה, אמו, קראה לו יששכר – "אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", כשכוונתה לשכר כפול: גם על ביטול עצמה במסירת שפחתה, וגם על ביטחונה בה' עם מסירת הדודאים לאחותה רחל. הרשב"ם אף מפרש את שמו כ"אחד שכר הדודאים ואחד שכר שנתתי שפחתי לאישי".
סיפור הדודאים מתרחש כאשר ראובן, בכור לאה, יצא בימי קציר חיטים ומצא דודאים בשדה והביאם לאמו לאה. רחל, שהייתה עקרה וחשקה בדודאים, ביקשה מלאה לתת לה מהם. לאה, בתמורה, הסכימה לאפשר לרחל. למרות הציפייה, הדודאים לא הועילו לרחל באופן מיידי, ואילו לאה, שלא ילדה זמן רב, הרתה שוב וילדה את יששכר (ולאחר מכן את זבולון ודינה).
עניין מציאת הדודאים והסכנה שבהם מתואר במדרשים. פירוש ר"ח פלטיאל, המובא בספר "צרור המור", מתאר כיצד ראובן יצא לרעות את חמורו של אביו, קשר אותו לשורש של דודאים והלך. כששב, מצא את החמור מת, שכן החמור עקר את שורש הדודאים, ומי שעוקר אותם – מת. ראובן לקח את הדודאים והביאם לאמו. פרשנות זו מסבירה את הביטוי "יששכר חמור גרם". ירושלמי (שבת פ"ו ה"ב) אף מציין כי אסור לקרוא על הדודאים כדי לעוקרם בשל הסכנה הכרוכה בכך.
מעניין שעניין זה מוזכר גם במקורות היסטוריים עתיקים, צמח המנדרייק, שכינויו הלטיני הוא "מנדראגורה", מכיל אלקלואידים טרופאניים הגורמים להזיות והופכים את הצמח, במיוחד השורש והעלים, לרעיל. אגדות עממיות מאירופה מספרות כי שורש המנדרייק צורח כשעוקרים אותו, ומי ששומע את הצריחה – מת. לכן, נהגו לקשור את השורשים לגופות של בעלי חיים ולגרום להם לעקור אותם מהאדמה.
גם יוסף בן מתתיהו, (היסטוריון יהודי שחי בין השנים 37 ל-100 לספירה ) מתאר את שיטת עקירת הדודאים (המזוהים גם כ"באאראס") בספרו "מלחמת היהודים":
"יש לחפור תלם מסביב לשורש עד שחלקו התחתון נחשף, לאחר מכן קושרים אליו כלב, ולאחר מכן האדם שקשר את הכלב חייב להתרחק. הכלב אז משתדל ללכת אחריו, וכך שולף בקלות את השורש, אך מת פתאום במקום אדונו. לאחר זאת, ניתן לטפל בשורש ללא חשש"
בספר סדר הדורות כתוב שיששכר נולד ב-י' באב, ונפטר בי' באב – לגבי מיקום קבורתו של יששכר הדעות חלקות ואין כאן מקומו. זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל.
0 תגובות