בפרשת ראה מצווה אותנו התורה על "מצוות שחיטה" בבואנו לאכול בשר, וקובעת כי יש לאכול רק ממה שנשחט ככל הלכות שחיטה שנצטווה משה רבנו בסיני. מצווה זו נתפסת על ידי הרמב"ם כמצוות עשה של "וזבחת", בעוד שהריצב"א סובר שהיא לתיקון לאו ואינה קיום מצוות עשה בפני עצמה. הלכות השחיטה רבות ומפורטות, ומבוארות בהרחבה במסכת חולין ובהלכות שחיטה שבשולחן ערוך יורה דעה.
אחת הנקודות המרכזיות בהלכות אלו היא הדרישה לשחיטה בשני סימנים, הם הקנה והוושט או ברובם, עבור בהמה וחיה. לעומת זאת, שחיטת עוף, אף שגם עליה הוזהרנו מדאורייתא כשחיטת בהמה וחיה, נצרכת רק בסימן אחד או ברובו, הוושט או הקנה. מאידך, דגים כלל אינם צריכים שחיטה, ומתירים באכילה על ידי אסיפתם מהים.
חכמינו ז"ל למדו מן הפסוק "וזבחת כאשר ציוויתיך" כי משה רבנו צווה בסיני על הלכות שחיטה אלו דווקא משום שהן מסמלות ומבארות את עצם מהותה ותכליתה של השחיטה. דרשה מיוחדת במינה, המכונה "דרשת עובר גלילאה", קושרת את הלכות השחיטה ליסוד בריאת בעל החיים:
וכך שנינו במסכת חולין (כז:) "תניא רבי אומר 'וזבחת כאשר ציויתיך', מלמד שנצטווה משה על הוושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שניים בבהמה" (שם בחולין כח).
"דרש עובר גלילאה, בהמה שנבראת מן היבשה [ויש לה חיות בריא וחזק] הכשירה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק [מביצת מים ואדמה] הכשירו בסימן אחד"
דרשה זו של עובר גלילאה אכן דורשת ביאור, שכן יש לשאול מה הקשר בין אדמה וחיות בריא וחזק לעניין מצוות השחיטה שלא לאכול מבעל חי שמיתתו לא הייתה על ידי זביחה בסימניו.
ואכן, בביאור טעם פלאי זה, נאמרו כמה ביאורים בספרי האחרונים, והצד השווה שבכולם הוא שכל עניין השחיטה הוא לצורך תיקון.
המהרש"א ב"חידושי אגדות" מבאר את הדבר: לפי דעת החוקרים, יסוד הארץ הוא יותר גשמי וחומרי מיסוד המים. ולכן הבהמה, שנפשה מן האדמה, מחומר גס, צריכה זיכוך והעלאת חומרה לאכילת נפש אדם שנברא אף הוא מחומר גס. לכן, בשני סימנים שנשחטו, יזדכך חומר הבהמה הגס, שכן הדם הוא הנפש ועיקר מצוות שחיטה היא להוציא את דם הנפש.
אבל דגים, אשר בנייתם מהמים, שהם חומר דק יותר, מתעלה נפש האדם באכילתם כמו שהם, באסיפה בעלמא. ולזה עופות, שנבראו מן הרקק (שילוב של מים ואדמה), צריכים זיכוך מסוים בסימן אחד.
בעל ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" מוסיף נדבך נוסף לביאור, ומקשר את יסוד המים למידת ה"חסד". הוא מסביר כי המים דוחים כוח הטומאה, ולכן כל הטובל בהם או כישוף שנפגם בהם בטל. מתוך כך, הדגים, שנבראים מן המים, אינם נדבקים בהם רוחות טומאה, ולכן אסיפתם מן המים מכשירה אותם ואינם צריכים שחיטה. הוא גם רומז כי יצורים שנבראו מן המים (מילוי אותיות מי"ם דומ"ם) הם בעלי כוח חיות "דומם" שאינו בריא וחזק, ומכאן שלא צריכים שחיטה לזיכוך חיותם.
0 תגובות