בימים אלו, בסייעתא דשמיא לאחר ניצחון במערכה מול איראן — ראינו עין בעין את חסדי ה’, ואת מאמר הכתוב כי לא יטוש ה’ עמו. יהודים יראים ושלמים פנו להודות לה’ על הנסים והישועה שגמל לישראל: יש ששיבחו בשירה של שמחה, יש שהודו באמירת "נשמת", ויש שבחרו לומר "הלל".
רבים מהציבור הדתי-לאומי, הנוהגים לומר הלל גם ביום העצמאות וביום ירושלים, סוברים שיש להודות לה' בפה מלא על הנסים שזכינו להם גם בדורות האחרונים. וסמך גדול לדבריהם מדבר הגמרא במסכת פסחים:
הלל זה מי אמרו?...וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
אך הדעה הרווחת בין פוסקי ההלכה החרדים לדבר ה’ היא שאין לומר הלל על ניסים אל. פולמוס אמירת הלל הוא ארוך מני ים, וכאן קבצנו את הטעמים הידועים. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
רוב הפוסקים שאסרו לומר הלל תומכים את דבריהם בכמה טעמים ומכלל דבירהם יוצאים כמה טעמים שונים::
אין תקנה מחודשת בזמן הזה — לדבריהם, אין בכוחנו לקבוע תקנות הלכתיות חדשות בדור הזה. כך כתב החזון איש באיגרת (ח"א, סימן צ"ז), בהקשר ליום השואה.
המדינה איננה מתנהלת לפי ההלכה — לדעתם, אין מקום לשמחה על הקמת מדינה שמוסדותיה אינם מתנהלים לפי דין תורה, ואף להפך – רואים בכך סכנה רוחנית.
לא נס לכל ישראל — לפי כמה ראשונים (בה"ג, ר"י אבן גיאת, בעלי התוספות, תלמידי רבינו יונה), הלל עם ברכה נאמר רק על נס שנעשה לכל ישראל. ואילו בעת הכרזת המדינה — רוב עם ישראל לא התגורר בארץ ישראל.
אין זו הצלה שלמה — עם ישראל עדיין מוקף אויבים, ועדיין מאוים.
מצב רוחני ירוד — ראשי המדינה ורבים מאזרחיה אינם שומרי תורה ומצוות, ויש הרואים בכך עיכוב להודאה שלמה.
אין כאן נס גלוי — יש הסוברים שהלל נאמר רק כאשר הנס ברור וגלוי, כך כותב מהר"ץ חיות (שבת כ"א ע"ב). כדוגמת נס פך השמן. הקמת המדינה, לעומת זאת, נתפסת כנס טבעי, דרך השתלשלות מדינית וצבאית.
לנוכח שיקולים אלה עוד רבים אחרים, הורתה בתחילה מועצת הרבנות הראשית לומר ביום העצמאות הלל בלא ברכה. אולם בכ"ה בניסן תשל"ד התכנסה שוב מועצת הרבנות, ביוזמת הרב שלמה גורן, ודנה מחדש בסוגיה. בסיום הדיון הוחלט ברוב דעות (ללא הסכמת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שלא נכח בישיבה) לומר ביום העצמאות הלל שלם עם ברכה.
דעת הציץ אליעזר
גם הרב אליעזר וולְדנברג (הציץ אליעזר, חלק י', סימן י') התייחס לסוגיה, והציע פשרה: להודות על הנסים בכוונה מיוחדת בעת אמירת ההלל של ראש חודש הסמוך ליום העצמאות. הוא נימק זאת כך:
"דרכיה דרכי נועם" – ולא ראוי לעמוד ולומר הלל בעת שחללי מלחמת ששת הימים מוטלים לפנינו, והללו בוכים ומיללים. איך יעמדו מולם המוני ישראל וישמחו? מה גם שכל בית ישראל שותפים בצער נפילת הגבורים שמסרו נפשם על קדושת ה’ והארץ. אולי זו הסיבה שגם בנס חנוכה – רק לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, משום שבשנה ההיא עוד היו מתיהם מוטלים לפניהם.
0 תגובות