בדף היומי במסכת זבחים דף מ"ב שיננו את דעתו של רבא, אשר קבע ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה". קביעה זו נאמרה אף לדעת הסוברים שמי שנתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, הרי הוא סומך על אותה כוונה ראשונה.
השאלה מעשית נידונה בשו"ת ארץ צבי (תאומים, אורח חיים סימן ו). מקרה בסופר ששכח לקדש את השם "אלף למד" (א"ל). הוא חשב בטעות שמדובר בתיבת חול, "אַל". מיד לאחר הכתיבה, כאשר הדיו עדיין היה לח, הוא נזכר שמדובר בשם קודש.
ההלכה קובעת כי אסור להעביר קולמוס פעם נוספת על השם הכתוב כדי לקדשו. דין זה נלמד מהגמרא בגיטין דף כ', ומובא בש"ך יורה דעה סימן רע"ו סק"ב. ואולם, הסופר, מחסרון ידיעתו את ההלכה, העביר בקולמוס עליו כדי לקדשו ב"קדושת השם". כעת בא הסופר לשאול כיצד עליו להתנהג והאם רשאי למחוק את השם ולכותבו מחדש.
הכלל המקובל בהלכה נידון כבר ברדב"ז (שו"ת חלק א' סימן ע"ז). הוא הכריע כי אם כתב אדם את השם סתם, שלא בכוונה מפורשת, אסור למוחקו. הסיבה לכך היא שכתיבת האותיות עצמן מוליכה אותן לקדושתן. זה על דרך שאמרו במסכת זבחים (ו:) לגבי שוחט זבחים סתם, שהסכין מושכתן למה שהן.
כלל זה מבוסס על ההנחה שמסתמא הסופר סומך על קדושה הראשונה (הכוונה הכללית לקדש את כל השמות שהוא כותב). אולם, דין זה נכון רק כשלא רואים מעשה בפועל הסותר לתנאי הראשון.
במקרה הנדון, כיון שהסופר העביר בקולמוס על השם כדי לקדשו מחדש, הרי שראינו בזה שחזר בו ממחשבתו הראשונה. הוא הוכיח שמתחילה לא סמך על הקדושה הראשונה, ולכן רצה לבצע קידוש מחדש.
הוכחה לסברה זו מובאת מסוגייתנו בדף היומי. כאשר אדם עושה שלוש עבודות, פיגל בראשונה ושתק בשנייה, ואז חזר ופיגל בשלישית. יש מקום לומר שבמעשה הפיגול השלישי, הוא מוכיח שגם בעבודה השנייה הוא לא סמך על דעתו הראשונה שפיגלה. מכאן מסיקים שהחוזר ועושה מעשה כדעתו הראשונה, הרי הוא מוכיח בכך שלא עשה את כל מעשיו על סמך אותה דעת כללית.
לפיכך, הוא הדין בסופר זה. כיון שחזר והעביר קולמוס על השם לקדשו, הרי הוא מוכיח שלא כתב את השמות על סמך דעתו הראשונה לקדשם. ומאחר שמעשה העברת הקולמוס (השני) לא הועילה לשם לקדשו, ומאידך ביטל מעשה זה את הכוונה הכללית הראשונה, נמצא שהשם לא קדש. לכן, יהיה מותר למחקו.
0 תגובות