ברגע שממשלת ישראל החליטה להצניח סיוע הומניטרי לעזה בכמויות שטרם נראו זה חודשים, פרצה אש הביקורת כהר געש שפלט את תכולתו - והפעם כולם הצטרפו. מימין ומשמאל, מהצמתים ומהאולפנים, מפעילי דגלים ועד פרשני ימין שמקורבים ללשכת רה"מ, שתודרכו לא אחת תוך כדי שידור - כולם התייצבו לביקורת.
אבל היה משהו שבלט מאוד, ולא לטובה. כל אותם פרשנים מהימין, שביום רגיל היו שורפים את המיקרופון בצעקות על "כניעה לטרור" - בתנאי שראש הממשלה לא נקרא נתניהו, הקפידו להוסיף הסתייגות קטנה, כאילו נוסחה בידי יחצ"ן ממולח:
"זו בושה וחרפה... אבל אולי נתניהו יודע משהו שאנחנו לא. אולי זה חלק ממהלך מדיני גאוני."
הטענה הזאת לא סתם מופרחת לאוויר. הלוגיקה שעומדת מאחורי הטיעון, מאוד פשוטה. זה הרי אותו נתניהו שבעבר "בלבל את האיראנים", "שיחק שחמט מול שבע חזיתות", ו"הדהים את העולם עם הפעולות המתוחכמות ב'מבצע הביפרים". ועוד שורה ארוכה של מהלכים גאוניים, שבתחילתם נראו כמו דהירה אל עבר התהום וגם אז ספג ביקורת קשה. אז למה לא להניח שגם הפעם יש מהלך גאוני שמתבשל לו בשקט בערוצים הדיפלומטיים מתחת לאפינו, ושאנחנו פשוט עדיין לא ראויים להבין אותו?
האמת, לא מופרך. אבל מה שמעניין פה בכל הסיפור, זו הגישה החומלת שמופעלת רק כלפי הממשלה הנוכחית. לא ראינו את אותם פרשנים שמקורבים ל'גורמים מדיניים בכירים' מאמצים גישה כזו כלפי נפתלי בנט כשהיה ראש ממשלה. שם, כל תזוזה - חשובה או פחות - נענתה בביקורת חריפה. בלי "אולי", בלי "נחכה ונראה". רק "בושה", "כישלון" ו"בנט הוא שמאל".
מה זה אומר? פשוט מאוד: לפעמים גם ביקורת חריפה היא בעצם מחמאה בתחפושת. תלוי מי דיבר, על מי, ומתי.
אבל היי - בואו לא נהיה ציניים. הרי אמרו לנו שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. מסתבר שזה תקף כל עוד הוא לא אולף ע"י אינטרסנט כלשהו...
0 תגובות