שיחת הטלפון הייתה קטועה. בליל של קולות ורעשי רקע, ורצף ניתוקים צורם. בקושי הצליח הרב שניאור זלמן קורץ, שליח חב"ד במיתר שבדרום הארץ, להבין מי מחפש אותו ולשם מה. בסוף הוא הבין: צעיר שמטייל באזור איבד הכרה במהלך צעידה, אחרי שעות שלא הכניס מים לפיו, וסכנה נשקפת לחייו. חבריו ניסו להזעיק את כוחות החירום וההצלה אך לשווא.
האזור שבו שכב המטייל המיובש, תחת השמש הקופחת, היה מנותק מכל יישוב או מכביש גישה נורמטיבי. בצעד אחרון הם התקשרו אליו, שליח חב"ד, התחננו שיעזור להם.
השעה הייתה שעת אחר הצהרים מאוחרת, יום חמישי כ"ו בניסן תשפ"א. שעון החול עד לרדת החשיכה החל לאזול. הרב קורץ פנה אל אנשי ביטחון באזור סמוך, שיתף אותם במידע שקיבל. הללו ניסו לגשש ולתור אחר פתרונות, אך במהרה הודיעו שהדבר לא תחת תחום אחריותם ושהם נאלצים להמתין בינתיים. לפי מה שהבינו, האתר שבו נתקעו המטיילים שוכן במרחק של כשעה נסיעה לפחות ויש צורך בהיערכות מראש. הסיטואציה באותם רגעים עוד לא הייתה בהירה.
גם לרב החב"די לקח זמן להבין איפה בדיוק הם נמצאים, ושהם זקוקים לאנשים שיגיעו לחלץ אותם. בהתחלה חשב שהם צריכים רק מישהו שיכוון להם את הדרך. בסוף הקצוות התחברו. אחרי כמה שיחות טלפון קצרות נוספות שהתאפשרו בקושי בשל המחסור בקליטה סלולרית, הפרטים המלאים התבהרו: שני מטיילים, באמצע יער, תקועים ללא מים אחרי שעות הליכה. הם אינם יכולים להתקדם וחוששים לגורלו של אחד מהם שכבר איבד את הכרתו. הרב קורץ החליט לא להתמהמה ויצא בעצמו אל השטח. הוא הבין שזו הצלת את נפשות.
בפועל המקום היה קרוב יותר משנדמה היה. הנסיעה ארכה כחצי שעה והדרך הייתה מפותלת ולא שגרתית. הרבה הרים וגבעות וכבישים צדדיים, ונסיעת תמרון איטית בין עצים ביער. אחרי חיפושים הוא מצא את המטיילים. הקבוצה מיהרה להעלות אל הרכב את המטייל המיובש והביאו אותו למרפאה במיתר. משם הוא פונה באמבולנס ישירות אל חדר מיון במרכז רפואי. זה התנהל כמו מבצע חילוץ לכל דבר.
שביל ישראל
את הסיפור הזה סיפר לי הרב קורץ בשיחה שקיימתי עמו לפני כשלוש שנים עבור שבועון 'כפר חב"ד', הגיליון העולמי של חסידי חב"ד. מבחינתו זה לא היה סיפור יוצא דופן. אלא עוד פרט קטן מבין שלל פרטים שמאפיינים את שליחותו בעיר הדרומית. הוא סיפר ששליחותו, אליה יצא לפני יותר מעשרים שנה, התהוותה תמיד מהצרכים בשטח. מה שצריך לעשות - עושים. גם אם מה שנדרש זה לחלץ מטייל.
אבל אגב סיפורו הוא סיפק הצצה נוספת, מעניינת, לשביל ישראל, שעובר גם בסמוך ליישוב מיתר - ושבמסגרתו התייבש התייר הצמא. קצת קשה לשמוע את התיאורים הצבעוניים על השביל שהופך לטרנדי ככל שנוקפות השנים ולא להישבות בקסם. הכתבה הזו תעסוק בסיפורו של השביל הארוך.
השביל המלא מורכב מחמישים ושישה מקטעים. זה לא מספר מדויק לחלוטין. למעשה מספר המקטעים משתנה בין גופי התיירות השונים המחלקים אותם באופנים שונים ובין מהירות ההליכה. לפי החברה להגנת הטבע החלוקה היא לחמישים ושישה מקטעים. כך או כך מדובר באלף וארבעים קילומטרים רצופים מכפר גלעדי שבאצבע הגליל, ליד מטולה וקריית שמונה, ועד בית ספר שדה בנקודה הדרומית ביותר של אילת בקצה הארץ. את הדרך הארוכה, שלרוב בצעידה ממוצעת אורכת כחודשיים, עושים אלפי תיירים בכל שנה. בעבורם זו הזדמנות להישאר בארץ מחד, אבל להתנתק לחלוטין ממרוץ החיים המתיש של היום-יום בה מאידך, ובמקביל להתאהב מחדש בשביליה ונופיה וגם באנשיה.
רובו של השביל, המסומן בשלושה פסים אנכיים בצבעי לבן, כחול וכתום, עובר באזורים מבודדים הרחק ממקומות יישוב. תוואי הדרך עוקף הרים, כפרים, קיבוצים ועיירות, ומוביל את ההולכים אל מרחבי טבע שקטים ובלתי מופרעים. מאחורי תכנון זה עומדת תפיסה מסורתית שהתפתחה לאורך שנים – השביל נועד לשמש מקום מפלט, חיבור עמוק יותר אל ההר והמרחב, ולא ציר תיירותי נוח ומוסדר. בהתאם לכך, כמעט שאין כבישים סמוכים לאורך המסלול.
הקסם הזה, שמושך רבים לצאת למסע הארוך, אינו חף מקשיים: בשנים האחרונות גוברות הביקורות על כך שהתוואי המבודד עלול להוביל למחסור חמור במים ובמזון, בשל היעדר נקודות יישוב זמינות. גם קליטה סלולרית אינה תמיד זמינה, מה שמקשה במקרי חירום. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סיפורו של המטייל שהתייבש לפני כשנה ושלושה חודשים ביער סמוך למיתר ושהרב קורץ נאלץ לחלצו.
אבל בכל זאת לאורך הדרך ישנן כמה תחנות עצירה בודדות שעוברות בתוך הרים. בתחנות הללו ניתן למצוא חדרי הארחה בשם 'מלאכי שביל', המופעלים בידי תושבי הערים השונות ביוזמתם באופן עצמאי למען הצועדים בשביל. המושב מיתר, שבו מתגורר הרב קורץ, הוא אחד מן התחנות הללו. וגם הוא מפעיל חדר שכזה, שניתן לנוח בו באמצע המסע, להתקלח, לכבס את הבגדים וכמובן לאכול.
מים מוטמנים
שביל ישראל אינו טרנדי רק בקיץ. בכל השנה יש מי שבחורים לצעוד בו. רוב הצועדים בשביל בסתיו בוחרים להתחיל את השביל מהנקודה הצפונית, ואילו רוב הצועדים המתחילים באביב בוחרים להתחיל אותו לרוב מהנקודה הדרומית. הסיבה לכך היא ניסיון להסתנכרן ככל שניתן עם מזג האוויר ההולך ונעשה קר או חם יותר בהתאמה. ככל שמתקדמים דרומה הולך ונעשה חם יותר.
ככל שנוקפות השנים, עוד ועוד מטיילים בוחרים לעשות את שביל ישראל. לפי ההערכות ישנם אלפי צועדים בכל שנה. בשנתיים האחרונות זה מעט השתנה, בשל המלחמה וגיוס המילואים והמסתעף. רבים מהצועדים בשביל הם צעירים אחרי צבא. ישנם גם מסלולים ייעודיים עבור מבוגרים.
ישנם גם כאלו הבוחרים לעשות רק חלק מהמקטעים ולא את כולם ברציפות, ואז מנעד הגיל הוא רחב ומגוון יותר. בדרך כלל האנשים שיוצאים לדרך הם האנשים שלא מחפשים טיול פשוט אלא משהו מאתגר יותר. בלילות הם ישנים לפעמים בתנאי שטח ולפעמים אצל מלאכי השביל, שאותם ניתן למצוא ברשת מבעוד מועד ולפי מיקומיהן לתכנן את הצעידה ואת המסלול.
חצי השביל הראשון, הצפוני, עד אזור מיתר, מחופה בשורה של תחנות 'מלאכים'. החצי השני, מערד דרומה, עד אילת, כבר דליל יותר בתחנות כאלו באופן יחסי. את המים עבור הצעידה באזורים שבהם אין יותר מידי תחנות עצירה נוטלים באמצעות מים מוטמנים. הכוונה למים המונחים מבעוד מועד למען הצועדים. מדובר בהטמנות שלרוב הן מתואמות מראש ולעיתים אף נעשות באופן ייעודי עבור תשלום מקדים. כמות המים שאדם צועד צורך בממוצע ביום היא שישה ליטרים. מלבד זאת יש צורך בכמויות מים נוספות על מנת לשטוף פנים, לצחצח שיניים וכדומה. הטמנת המים נעשית מתחת לאדמה, בנקודות מתואמות מראש לאורך המסלול השומם.
ואם כבר פתחנו את הכתבה עם הרב קורץ, נספר בחצי מילה שהפעילות שלו אמנם כרוכה במטיילי שביל ישראל, העוברים באזורו, אבל בעיקר מתמקדת במושב עצמו. במיתר הוא מהווה כתובת יהודית לכל התושבים, על כלל גיליהם ורקעיהם. הוא מקיים פעילות יהודית נרחבת, והמטיילים מוסיפים הרבה צבע ועניין. קיץ בריא.
0 תגובות