באותם ימים, כשנכנסו ימי הרחמים והרצון ורוח קדים החלה מנשבת בין סמטאות איז'ביצה – אותה עיירה עמוקת הבוץ שבלב פולין – היו קורות העץ שבקירות מתחילות גונחות מצינה. עיר של חסידים הייתה איז'ביצה, מקום שמחשבתו של אדם אינה מהלכת בו בנחת כשאר מקומות, אלא נכנסת לפני ולפנים, לעומק שאין לו סוף.
וכשם שתורתה של איז'ביצה לא הונחה על גבי קרקע בטוחה של שגרה, כך לא היו סוכותיה עומדות על גבי הארץ.
צפופים היו הבתים זה בצד זה, וחצרותיהם צרות מלהכיל. על כן נטלו יהודי העיירה קורות של ברזל ותקעון בחומות הטיח הגבוהות, וביניהן תלו תיבות עץ מרובעות – "קוצ'קעס" קראון בלשון פולין – כשהן מרחפות בין שמיים לארץ, תלויות על בלימה מעל סמטאות האבן. וכל מי שעבר שם באותן שעות של בין השמשות, וראה תאי עץ אלו תלויים כקיני ציפורים על פי תהום, היה נזכר מאליו באותו דיבור עמוק שנטע שם השרף מאיז'ביצה, בעל "מי השילוח" זי"ע: שאין לו לאדם מעמד וכוח משל עצמו כלל, ותלוי הוא בכל רגע ורגע כחוט השערה ברצונו הפשוט של הבורא יתברך, ואין לו סמך אלא השגחתו לבדה.
וכך, כשבא ליל החג, עולים היו בעלי הבתים אל אותן תיבות תלויות. מעיל הפרווה עבה, האוויר צורב את קצות החוטם, והנר הדולק בכוס של שמן מרצד כנגד החלונות הצרים.
אדריכלות של חיבת המצווה
חבל עבה היה משתלשל מקורת הגג, ובו גלגלת ישנה של ברזל. ירדו גשמי סתיו שוטפים – מושך היה החסיד בחבל, וגג הפח המשופע היה יורד בחריקה ומכסה על ראשו. פסק הגשם וקרעו העננים צוהר של שמיים קודרים – מיד היה מרים את המכסה אל על, והסכך העשוי מענפי מחט לחים נתגלה שוב, מכניס אל תוך המרפסת הקטנה את ריח היערות האפלים שמסביב לעיירה.
ושם, בתוך אותה סוכה מאיז'ביצה, הייתה ישיבתו של אדם תמוהה ונשגבת כאחת. מבחוץ – שורק הקור המזרח-אירופי, החושך מכסה את גגות הרעפים, ואין תחת רגליו אלא לוחות קרשים דקים המרעידים מכל תנועה קלה. ומבפנים – חמימות של מעלה. שולחן עץ מכוסה מפה לבנה, קופסת כסף ובה אתרוג ירוק נח בין מוכי צמר גפן, ומגזרות נייר לבנות שהכינו התינוקות מתנועעות אט-אט ברוח הנכנסת מבין החרכים.
כלום יש מקום הממחיש יותר את "צילא דמהימנותא"? הרי כל עניינה של אותה משנה מפורסמת של איז'ביצה אינו אלא זה: לפרק מן האדם את אשליית כוחו, להושיבו בתוך דפנות רעועות שאין להן יסוד בארץ, ולהשקיף מתוכן אל שמי מרום מתוך ידיעה גמורה ש"הכל בידי שמים".
עיר שכולה יהודים: הנס האדריכלי על אם הדרך
התיאור הזה אינו פרי הדמיון. בלב חבל לובלין, על אם הדרך המובילה מזמושץ' צפונה, שוכנת העיירה איז'ביצה. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה איז'ביצה תופעה יוצאת דופן בנוף הפולני: שטעטל מובהק שבו למעלה מתשעים אחוזים מן התושבים היו יהודים שומרי תורה ומצוות. רחובותיה לא נבנו מארמונות אבן, אלא משורות של בתי עץ וטיח בני קומה אחת או שתיים, צפופים ומגובבים, שנשענו זה על גבו של זה לאורך הכביש הראשי והגבעות הסמוכות.
בשל אותה צפיפות מפורסמת, לא היה מקום בחצרות להקים סוכות רחבות ידיים. יהודי העיירה פיתחו את מומחיות ה"קוצ'קה" - מרפסות עץ מקורות שנבנו כבליטה מתוך הקומה העליונה של הבית, כשהן נתמכות בקורות עץ משופעות או בזוויות ברזל מעוגנות היטב אל תוך הקיר הנושא.
במשך עשרות שנים נחשבה הסוכה באיז'ביצה לחלק בלתי נפרד מנוף הבית הפולני-יהודי. תושבי המקום הלא-יהודים קראו לחג כולו בשם המרפסת – Święto Kuczki (חג הסוכות). הם הכירו היטב את המראה השנתי של השכנים היהודים המטפסים בערב החג, גוררים ענפי מחט ירוקים ומכוונים את מערכת החבלים והמשקולות שתאפשר פתיחה מהירה של הגג בכל רגע שבו יתבהרו השמיים.
בימי השואה הפכו הנאצים ימ"ש את איז'ביצה לגטו מעבר מרכזי. רבבות יהודים מכל רחבי פולין ואירופה רוכזו בסמטאותיה הצרות בדרכם האחרונה למחנות ההשמדה סוביבור ובלז'ץ, והקהילה המפוארת נמחקה כליל. בתי העץ התרוקנו מיושביהם, אך שרידי אותן קופסאות עץ המשיכו להתנוסס על החזיתות כעדים אילמים לחיים שנגדעו.
ברגע האחרון: מבצע ההצלה של הסוכה הנידחת
בשנים האחרונות הולך המונח "אדריכלות יהודית" והופך לשם דבר ולמוקד עניין הולך וגובר בפולין, בפרט בעיירות הקטנות שבהן נותרו שרידים בודדים לתרבות החומרית שנמחקה. מציאות זו הגיעה לנקודת מבחן ממש לאחרונה באיז'ביצה: בעיירה שרדו שתי סוכות עץ היסטוריות בלבד, ואחת מהן עמדה בפני סכנת כליה מיידית לאחר שהמבנה שעליו הייתה תלויה יועד להריסה מוחלטת.
אובדנה הוודאי של הסוכה הוביל להתגייסות נרחבת. בזכות יוזמי הפרויקט ותושבי המקום, יצא לדרך מבצע מורכב שבמסגרתו פורקה הסוכה בזהירות רבה, לוח אחר לוח, וניצלה מהרס תחת כפות הדחפורים.
מאז שנת 2022 מתנהלת הפעילות סביב הצלת הסוכה במסגרת שיתוף פעולה הדוק בין שני גופים מרכזיים: קרן "זפומניאנה" (Fundacja Zapomniane – בהובלת אגניישקה ניראדקו, אלכסנדרה יאנוס ואיבונה חרמון) וקרן "פורמי וספולנה" (Fundacja Formy Wspólne – בהובלת פיוטר מיכלביץ', לוקאש מיישקובסקי ומרצין אורבנק).
תהליך ההצלה והתיעוד ריתק סביבו מעגלים רחבים. בתהליך לוקחים חלק תושבי איז'ביצה המקומיים – מבוגרים הנוצרים זיכרונות עבר, לצד ילדי בית הספר המקומי שנחשפים לראשונה לעולמם של שכניהם מלפני המלחמה, הנהלת העיר, חוקרי מורשת, אמנים ופעילים חברתיים.
הפעילות כללה הידברות ודיונים מעמיקים עם בעלי הנכסים, מפגש מקצועי עם החוקרת הבכירה ד"ר מלגוז'אטה מיכלסקה-נקונייצ'נה המתמחה בשימור המרחב היהודי בלובלין, פגישות עבודה עם ראש עיריית איז'ביצה, ומבצע הפירוק ההנדסי בשטח שחילץ את מבנה העץ מן הבית הנדון להריסה.
הגג שייפתח שוב – כאנדרטה חיה
הסוכה שפורקה עוברת כעת תהליך שימור מקצועי ומדוקדק, שבסיומו היא עתידה לחזור לאיז'ביצה ולהוצב בה מחדש – הפעם לא כמחסן ארעי על קיר מתקלף, אלא כאנדרטת זיכרון ציבורית לקהילה היהודית שחיה ויצרה בעיירה במשך מאות שנים.
במרכז האנדרטה יעמוד אותו פטנט ייחודי: הגג הנפתח של הסוכה. המנגנון ההיסטורי, שאיפשר פעם לחסידי איז'ביצה להציץ אל מרום השמיים מתוך קופסת העץ התלויה, יהפוך לסמל מוחשי לנשמתה של העיירה. אותה חריקת גלגלת ישנה, שהעלתה בעבר את הסכך תחת כיפת השמיים לקראת סעודת ליל החג, תישאר חקוקה בלב הנוף הפולני כעדות נצחית לכוחה של אמונה התלויה על בלימה.
0 תגובות