בני ישראל עם קדושים נוהגים מאות רבות בשנים לצאת אל הנהרות והנחלים בסביבות מגוריהם, לאמירת תשליך ברוב עם הדרת מלך.
יש האומרים את התפילה בראש השנה, יש האומרים אותה בעשרת ימי תשובה ויש הנוהגים לאומרה ביום סליחות י"ג מידות דווקא. מנהג ותיק זה התפשט בחיבה יתירה בכל תפוצות ישראל והפך לנחלת כלל העם, על אף שאין לו שום זכר בדברי התלמוד, גם לא בספרי הראשונים כמו הרי"ף הרמב"ם והטור.
הגם שמנהג ההליכה אל הנהר לא נזכר כלל בגמרא ובפוסקים הראשונים, מכל מקום נמצאו לו סימוכין מן המקרא, כפי שהובא על ידי הגאון רבי מאיר פויזנער זצ"ל בספרו 'בית מאיר' (סי' תקפג). הוא קישר את המנהג לפסוק (שמואל-אז, ו): "ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני השם", כאשר תרגום יונתן מפרש: "ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם השם". גם רש"י שם פירש את הדבר: "סימן הכנעה הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכים", ומכאן רמז כי עוד בימיהם של הנביאים הראשונים היו עושים במים לסימן ולרמז על התשובה וההכנעה לפני הקב"ה, ועל דרך זו אנו נוהגים לילך אצל המים.
רמז למנהג מן הכתוב
ראשית כל, נתמקד בשאלה מדוע מנהג זה נעשה דווקא על המים, ומה ראו המים להתקרב יותר משאר דברים שיכלו לומר עליהם את פסוקי הרחמים בתפילה נשגבה זו, וטעמא בעי למילתא. הטעם הפשוט והמפורסם, המובא גם במקור הראשוני למנהג זה במהרי"ל (הלכות ראש השנה), קובע כי ההליכה היא "להשליך שם עוונותינו להשתקע במצולות ים כל חטאתינו". טעם זה מבוסס על המקרא: 'תשליך במצולות ים כל חטאתינו, שלא ייזכרו ולא ייפקדו ולא יעלו על לב לעולם', (וכוונתו לדברי הכתוב במיכה וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם) ועל שם זה קורין אותו תשליך.
היינו, כעניין שאמרו חז"ל (כריתות ו.) 'סימנא מילתא היא', שיהא רגיל אינש לאכול בריש שתא מאכלים המורים בשמם לסימן טוב לקראת השנה הבאה, ועל דרך זו נתפשט גם המנהג לילך לנהר בריש שתא, לעשות בזה פועל דמיוני לסימנא מילתא, שישליך במצולות ים כל חטאתינו.
הנהר של עקדת יצחק
כך גם יש לציין את דברי הרמ"א, שהביא את מנהג אמירת תשליך על דברי המחבר של אכילת ראש כבש בראש השנה לסימנא טבא, שנהיה לראש ולא לזנב. הרמ"א כותב (סי' תקפג ס"ב): "והולכין אל הנהר לומר פסוק ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגומר", ומזה הבינו האחרונים שהרמ"א בא לרמז בזה כי יסוד אחד לשני המנהגים, כנזכר במסכת כריתות שיהא רגיל לעשות סימנא מילתא בריש שתא.
מלבד עצם הפועל הדמיוני בהשלכת העבירות למצולות הים, מביא המהרי"ל שם סיבה נוספת שיש בהליכה אל הנהר, והיא כדי לעורר את זכות עקדת יצחק. במדרש (ילקוט פ' וירא אות צט) נאמר: "זכר לעקדה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צווארו ואמר 'הושיעה ד' כי באו מים עד נפש', והוא השטן שנעשה כמו נהר כדי לעכב אותו".
לעורר גדלות הבורא
על דרך נוספת, הרה"ק ה'דברי יואל' זי"ע מסאטמאר פירש כפתור ופרח את מאמר הכתוב (תהלים כד, א) "לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", כשהמופת לכך הוא "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". כוונת הדברים היא שהארץ עומדת על המים ואין המים שוטפים אותה, ומזה נודע בעליל כי לד' הארץ ומלואה, ובידו הכוח והממשלה לעשות כרצונו. הוא הסביר כי מאותו טעם גופא שהולכים אל המים לתשליך בראש השנה – שהוא להכיר על ידי זה מציאות הבורא ולהתחרט על עוונותיו כמו שהביא הרמ"א – מאותו טעם אומרים מזמור זה שמבואר בו גם כן עניין זה שהשי"ת יסד ארץ על המים, ועל ידי כך יכיר האדם בגדלות הבורא ויתעורר וישוב בתשובה, ושב ורפא לו.
קרדיט | הרב יוסף מאיר האס
0 תגובות