רבי חיים פלאג'י - כף החיים
רבי חיים פלאג'י נולד בי"ט בשבט ה'תקמ"ז (7 בפברואר 1787) באיזמיר, לאביו רבי יעקב ולאמו קאלי קאדין. סבו מצד אמו היה הגאון הנודע רבי יוסף רפאל בן חיים חזן, מחבר הספר "חקרי לב" ולימים הראשון לציון שזכה לכינוי 'השאגת אריה הספרדי'.
בשנת ה'תקס"ז (1807), בהיותו בן 19, נישא לאסתרולה בת יצחק רבי. בשנת ה'תקע"ג (1813) הוסמך ל"החכם השלם" על ידי סבו רבי רפאל יוסף והרב חיים יצחק אלגזי. מתוך כבוד לאביו, סירב לקבל על עצמו תפקידים ציבוריים בחייו. ורק בשנת ה'תקפ"ח (1828) החל לכהן כדיין וראש ישיבת "בית יעקב רבי" באיזמיר, בה למד בצעירותו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עלייתו לגדולה החלה בשנת ה'תקצ"ז (1837), כאשר מונה לאב בית הדין הגדול באיזמיר, שמנה 45 רבנים. שנה לאחר מכן, בשנת ה'תקצ"ח, נפטרה אשתו אסתרולה. אירוע קשה נוסף אירע בשנת ה'תר"א (1841), כאשר שריפה גדולה כילתה את שכונת היהודים באיזמיר ועמה רבים מכתביו.
בשנת ה'תרט"ו (1855) הגיע למעמד גבוה כאשר מונה ל"חכם באשי" (רב ראשי) של איזמיר. מינוי זה אושר על ידי הסולטאן עבד אלמג'יד הראשון באישור מלכותי "נישאן", שהעניק לו סמכויות שיפוט נרחבות והפקיד בידיו את הנהגת הקהילה היהודית כולה.
רבי חיים נודע כאוהב שלום ורודף שלום, ופעל רבות לחיזוק האחדות בקהילתו. בשנת ה'תרי"ז, בהגיעו לגיל שבעים, ביקש לעלות לארץ ישראל, אך ראשי הקהילה הפצירו בו להישאר. בי"ז בשבט ה'תרכ"ח (1868), יום לאחר שסיים את ספרו "ברכת מועדיך לחיים", נפטר מהרעלת דם. קודם לכן, בשמחת תורה של אותה שנה, בעת קריאת הפסוק "וימת שם משה", פרץ בבכי, וקהילתו הבינה כי ימיו קרבים לקיצם.
הלווייתו הייתה ממלכתית, בהשתתפות אנשי הצבא הטורקי, נציגי השלטונות ונציגי מדינות זרות. הוא נטמן בבית העלמין העתיק באיזמיר, כאשר מצבתו היא היחידה הפונה למזרח, בשונה משאר המצבות הפונות לדרום. דמותו ממשיכה להוות השראה לדורות של לומדים, וספריו מודפסים מחדש עד היום, כשכינויי של הגר"ח מופיע פעמים רבות כ'מרן החבי"ף' (חיים בן יעקב פלאג'י).
מורשתו הספרותית של רבי חיים פלאג'י עשירה ובעלת היקף מיוחד במינו. הוא חיבר כשמונים ספרים, כשכתיבת המוקדמים שבהם החלה כבר בגיל 16. חיבוריו, כאמור, מקיפים תחומים רבים: חיבורים על התנ"ך, על התלמוד, ספרי מדרשים ודרושים, ספרי מוסר, למעלה מעשרים חיבורים הלכתיים, קבלה ושו"ת, ועוד רבים. בין ספריו הנודעים: "כף החיים", "מועד לכל חי", "חיים ביד" ו"נשמת כל חי". מנהגו היה לערוך סעודת מצווה בסיום כתיבת כל ספר ולחלק לספר ללא כל תמורה.
מבנה הספר
ספר 'כף החיים' מסודר על סדר היום ובו ל"ו סימנים, בתחילה (סי' א) הביא הרב הנהגות טובות שראוי לאדם לנהוג בהן והמשיך את סדר היום כשבהתחלה (סי' ב) עוסק הרב בענין תפילת ערבית, תיקון חצות וכן הלאה עד לסיום הספר העוסק בסעודות שבת (סי' לו).
בטעם שנתן הרב לספר את שמו 'כף החיים' כותב הרב, בלשונו המליצית העשירה בה התברך בכל ספריו: "זאת היתה לי, והנה תסובנה, ראה קראתי בשם כף החיים, טועמיה חיים, ראה ויספרה, טעם כעיקר דאוריתא, ריש תורה, כי הקונטריס הקטן הלזה, הנה הוא ללמד לאדם חכמה ומוסר, וללמוד בתורה לשמה, ולעשות רצון אבינו שבשמים. ויען התורה נקראת כף, כדכתיב 'כף אחת' כאמור. ועיקר הלימוד בתורההוא על מנת לקיים מצוות, דעת ידי זה נקראת לשמה, כדאמרינן בגמרא: זכה- ללמוד לשמה על מנת לקיים, נעשה לו סם חיים. ובעבור כן הוא דנקראת התורה 'כף-החיים', אם כן שייך לקרוא לדת'ן (לספרנו, מלשון הדת שלנו י.נ) 'כף החיים' דמדובר בו על קיום המצות ולימוד בתורה לשמה ותוכו רצוף, דבדיק בשמא, תפוס לשון, בתופסם בך בכף, כלישנא דספר יצירה שדכרנו דהמליך אות כף בחיים".
טעם נוסף לשם הספר כותב רבינו 'דנתן הקב"ה לפני האדם יצר הטוב ויצר הרע, דהם שתי כפות המשקל, ונתן הבחירה בידו להכריע, או כף החיים או המוות'... נאה ויאה בשם יקרא, כף החיים', דהיינו שעל ידי שתשמור לעשות את כל הכתוב בו זה יהיה ובחרת בחיים.
ועוד כתב רבינו כי את הספר עשה קטן הכמות כדי שאפשר יהיה לקחת אותו לכל מקום שהולך אליו האדם, 'והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את השם אלהיו ולשמור את כל מצוותיו'.
מתורתו
- כותב רבינו (סי' א אות ד) שהתרופה לכל היא להיות סבלן ומוחל על עלבונו ולהיות מעביר על מידותיו, וטוב לו מכל סיגופים ותעניות לכפרת נפשו... ומידה טובה כזאת היא מרגלית שאין לה ערך... וצריך שלא ירגיש אפילו בלב את העלבון כלל, כי זה בכלל תועבת ה' כל גבה לב.
- כותב רבינו (סי' ז אות ח) שעל האדם להיזהר שלא לשלוח אף אדם בשליחות למקום אחר עבורו, בין בים ובין ביבש, כי כל הדרכים בחזקת סכנה ואם ח"ו יארע לשלוחו נזק בגופו וממונו, על האדם המשלח יהיה העוון דאפילו בגרמא חייב בדיני שמים. ומוסיף הרב שכמו כן מזה הוא למד שאם בא אליו אדם ומבקש עצה באיזה מקח וממכר האם לקנות או למכור, כל מה שיוכל להשתמט שלא לגלות דעתו על הין ועל לאו, והסיבה היא כאמור שלפעמים יקרה לו איזה הפסד או נזק ויתלו אותו בדברי הרב שיעצם, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
- בנוגע לציצית, כותב רבינו (סי' י אות יג) שכתבו הקדמונים דכל המעביר על עיניו כשקורא פרשת ציצית, מובטח לו שלא יבא לידי סימוי עינים.
- כותב רבינו (סימן טו, לח) שבעוד האדם כורע הכריעות שבתפילה יכוין שיש לו פחד ויראה מלפניו יתברך, וכשזוקף, יכוין להראות הבטחון שבוטח בה' בכל ענייניו שייטיב אליו, והא בהא תליא כמו שכתוב (משלי יד, כו) "ביראת ה' מבטח עוז'ץ
- רבינו העדיף את קרבת העניים מאשר בעלי הממון והשררה, וכמו שכותב (סי' כח אות ב) שטוב לאדם כשהולך לערבית של ליל שבת שיבחר להתפלל במקום שיש עניים ואומללים כדי שתתקבל תפילתו ברצון, ולא ירדוף במקום אשר עשירי בית והון.
0 תגובות