"השעה הייתה 23:00 בירושלים, ואחת הקהילות החרדיות המבודדות ביותר בעיר סערה.
מאות גברים בחליפות שחורות וכובעים שחורים של העדה החרדית סערו, כאשר רב בכיר, שצעק ביידיש ממרפסת, גינה את ממשלת ישראל על גיוס החרדים. הם היו פטורים משירות צבאי כדי להתמקד בלימודי דת מאז קום המדינה, אך כעת הם נדרשו למלחמה בעזה."
במילים אלו בחרו כתבי ה'ניו יורק טיימס' להציג לקוראים האמריקנים את הסוגייה הפנים-ישראלית כבדת המשקל - משבר הגיוס של החברה החרדית.
לפי התיאור ב'טיימס', "שריפה גדולה בערה ברחוב, בעת שמפגינים חרדים הציתו פח אשפה. שוטרים רכובים על סוסים ניסו לשמור על הסדר בעוד תותחי מים על משאיות ריססו "מי בואש", נוזל בעל ריח רע, כדי לפזר את הקהל", תיארו הכתבים בדרמטיות את ההפגנות הליליות הדרמטיות ברחובות גאולה.
בכתבת ה'טיימס', הוצג משבר הגיוס בישראל כעימות דרמטי המאיים על המרקם החברתי והפוליטי במדינה.
נראה כי התיאורים הציוריים של הפגנות החרדים הקיצוניים בשכונת מאה שערים נועדו להמחיש לקוראים מעבר לים את עוצמת העימות הפנימי.
הכתבה הדגישה את תחושת הרדיפה בקרב צעירים חרדים. חיים במברגר, בן 23 מישיבת מיר, הוצג כדוגמה לכך. הוא אמר כי לימוד התורה הוא תרומתו להגנה על ישראל, וטען: "כשאנחנו עושים את מה שהוא [הקב"ה] רוצה, הוא מגן עלינו". במברגר הודה כי קיבל צו גיוס אך מתעלם ממנו ומסתכן במאסר, והוסיף: "במדינה הזו אני נחשב פושע, רק משום שאני רוצה ללמוד תורה".
העיתון בחר להציב את הציטוט הזה במרכז הכתבה, כסמל לנקודת השבר שבין מחויבות דתית עמוקה לבין חוקי המדינה.
מעבר לתיאורי השטח, הניו יורק טיימס הציג את המשבר כמבחן פוליטי מהמעלה הראשונה. תחת הכותרת "משבר פוליטי", נכתב כי הפטור לחרדים, שנמשך עוד מימי בן גוריון, היה במשך עשרות שנים מקור למחלוקת, אולם "המלחמה הארוכה בעזה הפכה את הטרדה הוותיקה הזו למשבר המאיים למוטט את קואליציית נתניהו". העיתון הדגיש כי שתי המפלגות החרדיות כבר פרשו מהממשלה, צעד שעלול להוביל לבחירות מוקדמות.
פרופ' נחומי יפה מאוניברסיטת תל אביב צוטטה כשהיא משקפת את זעם הציבור החילוני: "למה הילדים שלנו צריכים למות בזמן שהילדים שלכם יושבים ושותים קפה ולומדים?" לדבריה, סקרים שערכה מעידים כי כ-25% מהגברים החרדים היו מתגייסים אלמלא חששו מסטיגמה חברתית, ועוד 25% נוספים היו מתקרבים לכך אם היו מקבלים עידוד. העיתון הציג את דבריה כהוכחה לכך שגם בתוך החברה החרדית מתרחשת תזוזה, אך הרבנים מתקשים לוותר על שליטתם.
כדי להבהיר לקוראים הנוכריים בארצות הברית את שורשי הסוגייה, הכתבה הרחיבה על ההיסטוריה: ההסדר שנולד ב-1948 עבור 400 תלמידי ישיבה בלבד, כשראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ראה בלימודם חלק מהתחייה הרוחנית אחרי השואה. אך כעת, הזכיר העיתון, מספר החרדים זינק למיליון - 13% מהאוכלוסייה - ושיעורם צפוי להגיע ל-30% עד 2035. "כל פטור הופך לבלתי בר קיימא", הובאה אמירה של בכירה לשעבר במשרד הביטחון.
בצד הנתונים, הניו יורק טיימס שילב סיפורים אישיים להמחשת עומק השסע. הרב תמיר גרנות, שבנו נפל בלחימה מול חיזבאללה, צוטט כאומר: "האם דמם אדום יותר מדמנו?" דבריו שימשו בעיתון כציטוט הממחיש את תחושת חוסר השוויון בנטל. מנגד, צוטט הגאון רבי משה הלל הירש שהבהיר באסיפה סגורה כי "רוב תלמידי הישיבות מעולם לא חלמו להתגייס, וגם עכשיו אינם חולמים על כך".
גם הסלולארי הכשר הוזכר בהבלעה בכתבת ה'טיימס':
"צעירים חרדים רבים משתמשים ב"טלפונים כשרים" בדומה לטלפונים הניידים הישנים, אך חלקם גם מחזיקים בסתר סמארטפונים, אשר אפשרו להם גישה לעולם החיצון, ובמיוחד לישראל החילונית, שם השירות בצבא נתפס ככניסה לבגרות וכהגנה קולקטיבית על האומה".
העיתון הדגיש גם את הופעתם של חרדים שבחרו להתגייס. כך, הרב אריה עמית מחב"ד סיפר כי כבר ב-2001 לא ראה את עצמו יושב בישיבה בזמן ש"אנשים מתפוצצים ברחובות", ולכן הצטרף לצבא. כיום הוא אומר: "אנשים נהרגים, אחרים משרתים חודשים ארוכים. זה כאילו: אחי, אנחנו אותו עם - למה אתם לא נושאים בנטל שאנחנו נושאים?"
בכתבה הוצגו אמנם החרדים כקהילה מסורה לערכיה - אך במקביל כזו שמטילה על המדינה "נטל", והדמוגרפיה הופכת את הפתרון לדחוף. ההקשר הרחב שבו נכתבה הכתבה – מלחמה בעזה, חברה עייפה ושלטון נתון במאבקים פנימיים - ממחיש לקוראים בארצות הברית את עומק המשבר שאיש אינו יודע אם וכיצד ייפתר.
0 תגובות