"אם מישהו כאן חושב שאירופה יכולה להגן על עצמה ללא ארצות הברית – כדאי שימשיך לחלום. זה פשוט בלתי אפשרי".
במילים המהדהדות הללו בחר מזכ"ל נאט"ו, מארק רותה, לנפץ את האשליות במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל.
רותה הבהיר בצורה חותכת כי אירופה אינה מסוגלת להגן על עצמה ללא התמיכה הצבאית האמריקנית, וכי כדי להגיע ליכולת כזו, על מדינות היבשת יהיה יותר מלהכפיל את תקציבי הביטחון הנוכחיים שלהן.
דבריו נאמרו על רקע מתיחות גוברת בתוך הברית, בין היתר בשל איומים ודרישות מצד הנשיא טראמפ, המערערים את תחושת הביטחון האירופית שהייתה מובנת מאליה במשך עשורים.
בתוך ואקום הביטחון המאיים הזה, נשמע קולו של יושקה פישר, שר החוץ הגרמני לשעבר, שדבריו חוללו רעידת אדמה אידיאולוגית. פישר, מי שהיה בעבר מתנגד נחרץ לנשק גרעיני ודמות מובילה במפלגת הירוקים הפציפיסטית, הדהים את המערכת הפוליטית כשהכריז כי "אירופה זקוקה לפצצה אטומית משלה", לדבריו, הערבויות הביטחוניות של ארצות הברית כבר אינן אמינות, והמציאות החדשה מחייבת את אירופה לבנות לעצמה "מטרייה גרעינית" עצמאית כדי להתמודד עם האיומים הניצבים לפתחה.
הסיבה המרכזית והרשמית לכך שלגרמניה אין נשק גרעיני היא "הסכם השתיים פלוס ארבע" (הסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה) שנחתם ב-1990 עם איחוד גרמניה. הסכם זה קבע במפורש כי לגרמניה אסור להחזיק בנשק גרעיני משלה. בנוסף, גרמניה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מה שמונע ממנה לבקש או לקבל סיוע חיצוני הנדרש לפיתוח נשק כזה.
הסתמכות על ה"שיתוף הגרעיני": במשך עשורים, גרמניה חסתה תחת "המטרייה הגרעינית" של ארצות הברית. במסגרת הסדר המכונה בנאט"ו "שיתוף גרעיני", מוצבות בבסיס חיל האוויר "ביכל" (Büchel) שבגרמניה כ-20 פצצות גרעיניות אמריקניות מדגם B61. בעוד שהקודים להפעלתן נמצאים אך ורק בידי נשיא ארה"ב, צבא גרמניה הוא זה שמספק את מטוסי הקרב שאמורים לשאת אותן ליעדן במקרה חירום
הסערה שחוללו דבריו נובעת לא רק מההצעה עצמה, אלא מהתנפצות האתוס הפוליטי עליו נבנתה הקריירה שלו. פישר הדגיש כי הוא מעולם לא דמיין שיאמר דברים כאלה, אך קבע בנחרצות: "הזמנים השתנו. אנחנו מאוימים. אנחנו חייבים להגן על עצמנו". הוא קרא להקמת כוח גרעיני משותף לכלל מדינות האיחוד האירופי, תוך שהוא מזהיר שגרמניה לעולם לא צריכה לפעול לבדה.
פישר הבהיר את עומק השינוי בתפיסת עולמו כשהצהיר כי אילו היה איש צעיר כיום, הוא לא היה בוחר בנתיב המחאה, אלא בוחר להתגייס לצבא הגרמני. זוהי עדות מטלטלת לכך שביבשת שהורגלה לשלום תחת הגנה אמריקנית, הפחד מהעתיד ללא וושינגטון מחייב אפילו את הפציפיסטים הגדולים ביותר לחשב מסלול מחדש אל מול "נשק יום הדין".
0 תגובות