בשנת 1951, בעוד בריטניה מתאוששת לאיטה ממלחמת העולם השנייה, כבישיה היו שונים בתכלית מאלו שאנו מכירים כיום, עם עשירית בלבד מנפח התנועה הנוכחי. אך דווקא באותה תקופה, מספר ההרוגים בקרב הולכי הרגל הלך וגדל באופן מדאיג.
מעברי החצייה שהיו נהוגים אז היו פשוטים למדי, לעיתים קרובות סומנו רק באמצעות מסמרי מתכת קטנים ששוקעו בכביש. אלו היו קלים לזיהוי עבור הולכי הרגל, אך יצרו קושי רב לנהגים. עד שנהג היה חש את הבליטות מתחת לצמיגיו, לרוב כבר היה מאוחר מכדי להאט או לעצור.
כדי להתמודד עם בעיה בטיחותית זו, המעבדה הבריטית לחקר התחבורה (Transport Research Laboratory) יזמה סדרת ניסויים לבדיקת נראותם של סוגי מעברי חצייה חדשים. הניסויים הראשוניים נערכו על דגמי כבישים בקנה מידה מוקטן של 1:24, ולאחר מכן נבדקו מגוון רחב של עיצובים באלף מיקומים שונים ברחבי המדינה.
החל משנת 1949. התוצאות הצביעו באופן חד משמעי: לפסים רחבים בשחור-לבן הייתה ההשפעה החזותית הגדולה ביותר. בעקבות ממצאים אלו, המעברים המפוספסים החדשים הפכו לתקן החוקי בבריטניה והוכנסו לשימוש נרחב בסוף שנת 1951, כאשר מעבר החצייה הרשמי הראשון הושק בעיירה סלאו (Slough), ממערב ללונדון.
ההשפעה של מעבר החצייה החדש הייתה מיידית ודרמטית: בשנה הראשונה לשימוש, מספר מקרי המוות של הולכי רגל צנח בשיעור מרשים של 11%. השם "מעבר זברה" (כך נקרא מעבר חציה בבירטניה עד להיום) שנדבק אליו הגיע באופן כמעט מקרי.
ג'ים קלהאן, חבר פרלמנט שלימים הפך לראש ממשלה, ביקר במעבדה בשנת 1948 ויש המייחסים לו את ההבחנה הראשונה בדמיון בין המעבר לזברה. למרות שקלהאן עצמו ציין בשנת 1951 שאינו זוכר שאמר זאת, אף אדם אחר מעולם לא תבע קרדיט על השם, וכך השם "מעבר זברה" פשוט נתפס והפך לחלק בלתי נפרד מהשפה.
גן חיות בכביש
משרד התחבורה הבריטי, שנשבה בקסמו של השם "זברה", אימץ את קונספט בעלי החיים גם לשיפורים עתידיים במעברי החצייה, ובכך יצר למעשה "גן חיות" משלו בצד הדרך.
כך נולדו מעברי חצייה נוספים: מעבר פנדה (Panda crossing) שהשתמש במשולשים שחורים ולבנים משתלבים במקום פסים, מעבר פליקן (Pelican – pedestrian light controlled) ששילב רמזורים עם פסים מלבניים קונבנציונליים, מעבר פאפין (Puffin – pedestrian user-friendly intelligent) המשתמש בחיישנים לזיהוי תנועת הולכי רגל וכלי רכב, מעבר טוקאן (Toucan – two can cross) המיועד לחצייה משותפת של הולכי רגל ואופניים, ואפילו מעבר פגסוס (Pegasus) שהוא וריאציה של מעבר פליקן עם לוח בקרה גבוה מספיק עבור רוכבי סוסים כדי שיוכלו ללחוץ על הכפתור.
אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של מעבר הזברה הוא הנראות המשופרת שלו. בעוד שמעברי חצייה ישנים, שסומנו בשני פסים בלבד (כאשר רק גבולותיהם סומנו בפסים מלאים הניצבים לכיוון התנועה), היו ניתנים לזיהוי על ידי נהגים ממרחק של כ-30 מטרים בלבד – כלומר כשתי שניות בלבד לתגובה במהירות של 50 קמ"ש – מעברי זברה מפוספסים ניתנים לראייה ממרחקים גדולים בהרבה.
מעבר חצייה ריק מהולכי רגל עדיין משמש כהתראה לנהגים כי הולכי רגל עלולים להיכנס אליו בכל רגע. וחשוב מכל, הולכי רגל החוצים את הכביש בולטים מאוד על רקע הפסים השחורים-לבנים. ניתן אף לשפר את הנראות האישית לרכבים מתקרבים על ידי הליכה בצד מעבר הזברה הקרוב יותר לתנועה המתקרבת, מה שממקסם את שטח הגוף הנראה על רקע הפסים המהבהבים מאחור.
0 תגובות