נשר ההודו (Turkey Vulture) מוכר בזכות תפקידו המועיל בטבע כמי שאוכל פגרים ובכך מסייע למנוע הפצת מחלות. במשך עשרות שנים התווכחו מדענים: האם הנשרים מאתרים את מזונם באמצעות ראייה או ריח?
התשובה המדעית המפתיעה היא: ריח. בניגוד לעופות דורסים אחרים כגון הנשר השחור, המסתמך בעיקר על ראייה, נשר ההודו ניחן בחוש ריח יוצא דופן. בשנת 1938 גילתה חברת הנפט "יוניון אויל" בדרך מקרה את הסוד: החברה הזריקה חומר כימי אורגני חזק ריח בשם מרקפטן לצינורות הגז שלה כדי לאתר דליפות, ונדהמה לגלות שהנשרים החלו להתאסף מעל נקודות הדליפה.
הסיבה לכך היא מתיל מרקפטאן הוא למעשה החומר שנמצא בפגרים מתפרקים והוא המעניק לגז הטבעי המודרני את ריחו, שנועד לאפשר איתור דליפות. מרקפטנים מדיפים ריח הדוחה לבני אדם, המזכיר כרוב רקוב או ביצים. אך עבור הנשרים, ריח זה הוא סימן מובהק ל"סעודה משובחת".
חוש הריח של נשר ההודו נחשב לאחד החדים בעולם החי. בעוד רוב העופות הדורסים כמעט ואינם משתמשים בריח, לנשר ההודו יש מבנה ייחודי של נחיריים פתוחים לגמרי וחללי אף גדולים במיוחד, המאפשרים כניסה חופשית של מולקולות ריח עדינות במיוחד.
הוא מסוגל לאתר באוויר מרקפטן - חומר אורגני שמופיע בתהליכי ריקבון בריכוזים זעירים של חלקים בודדים לטריליון, רמה שאפילו רוב החיישנים התעשייתיים מתקשים לזהות.
בשנות ה-50 הוכיח המדען קנת סטייגר את היכולת הזו בניסויים מבוקרים: הוא פיזר בשטח כמויות זעירות של החומר, עד לרמה שאדם אינו מסוגל לחוש כלל, ובחן היכן יופיעו הנשרים. שוב ושוב התקבצו הציפורים בדיוק בנקודות שבהן הונח החומר.
כך, באופן אירוני, הנשרים הפכו למערכת אזהרה טבעית ומקאברית. אם תראו נשרים חגים במעגלים מעל אזור מסוים, ייתכן מאוד שמדובר בדליפת גז, משום שהגז מדיף ריח הדומה לנבלה. במילים אחרות, נשר ההודו הוא למעשה "גלאי דליפות גז שחור וגדול".
0 תגובות