אב משפחה חרדי פנה לפני תקופת בין הזמנים האחרונה למטפל מרדכי רוט בבעיה שמציקה לו: "תקשיב, אני מעדיף שלא יהיה בין הזמנים. יש לי מזה רק צער ועוגמת נפש בגלל ילדי", הוא אמר.
האב תיאר את מצוקתו: ארבעה בנים לומדים בישיבות – שניים בישיבה גדולה ושניים בקטנה. בישיבה יש להם שם טוב, הם מוציאים ציונים טובים, והוא נהנה מהם נחת. אבל כשמגיע בין הזמנים, התמונה משתנה לחלוטין.
"הייתי מצפה שהבחורים שלי לא יפסידו זמן תפילה", הוא התלונן. "הם קמים באחד עשרה וחצי, הולכים להתפלל באיצקוביץ' ורק אוכלים ארוחת בוקר באחד בצהריים. הם הולכים לישון מאוחר ממש, והדבר הכי קשה לי הוא לראות אותם בקושי לומדים. איפה הבחורים הטובים שלי? איך הם בקושי פותחים ספר בבין הזמנים?"
האב תיאר את תגובתו: "אני מעיר אותם בבוקר שוב ושוב, צועק אליהם: 'מה קורה לכם? למה לא קמים? אתם בני ישיבות!' אני צועק אליהם: 'תקומו כבר!' וכן מעיר להם שהם בקושי פותחים ספר. אני אומר להם: 'השם לא ברח בבין הזמנים, תורה צריך כל הזמן, לא רק בישיבה'."
אשתו, לעומתו, מנסה להרגיע: "תשחרר, אתה רואה שזה לא עוזר שאתה מעיר להם, הם ממילא ממשיכים לקום מאוחר, בקושי ללמוד ולישון מאוחר, תשחרר, תהנה ממה שיש". אבל האב מרגיש שהוא "מתפוצץ בתוכי", והתוצאה היא שבמקום תקופה נעימה, בין הזמנים הופך ל"הערות, צעקות, ויכוחים הדדיים".
נקודת המפנה הגיעה כשאחד הבנים אמר לאביו, אחרי שזה העיר לו בבוקר שילך להתפלל כי עוד מעט חצות: "די אבא, אתה לא משגיח שלי, אתה אבא שלי!" האב התרגז וצעק בתגובה: "נכון, אני לא משגיח שלך, אני אבא שלך!" – אבל משהו בתגובה הזו גרם לו להבין שמשהו בהתנהגותו אינו נכון.
מרדכי רוט, שהקשיב לסיפור, התחיל להסביר לאב בעדינות: "קודם כל, אני מבין את הרצון שלך. אתה רוצה, שואף ומדמיין לראות באמת את הילדים שלך נמדדים בבין הזמנים שאתה רואה אותם, והנה הרצון נמס כמו שלג, הפנטזיה שלך נעלמת, ואז אתה מתבאס, מתרגז, מעיר ומבקר, ובסוף בתכלס רק רע נוצר מזה – הילדים לא שומעים וממשיכים לעשות הפוך. ובעצם אתה שוכח מה התפקיד שלך כהורה, ואתה גם שוכח ולא מבין מה עובר באמת על הבחורים שלך."
רוט המשיך: "תבין משהו אחד: אתה גם היית בחור ישיבה, ואולי הספקת לשכוח. מה זה להיות בחור ישיבה, בפרט אחרי זמן שלם – זה דורש מאמץ גדול נפשית ורוחנית, לימודים שעות על גבי שעות, לחץ חברתי, מבחנים, זמני תפילה, זמני סדרים מבלי שום נתינה לגוף ולנפש להשתחרר."
"הילדים שלך חוזרים עם מטען כבד לבית. היה להם משגיח וראש ישיבה מספיק זמן שלם, והם באמת לא צריכים שאבא שלהם יהפוך למשגיח ולמבקר הרוחני שלהם בבין הזמנים. הילדים שלך זקוקים לבית, לאבא, לאמא. הם צריכים יחס חם ולא ביקורת: למה לא התפללת? למה אתה לא לומד מספיק? את זה יש להם מספיק בישיבה. הם לא רוצים ישיבה בבית – ישיבה היה להם מספיק."
המטפל הדגיש: "תבין לעומק: הבנים התאמצו קשה. להיות בחור ישיבה זה לא דבר קל, זה לשעבד את הרצונות שלך, את הנפש שלך, למען מטרה גבוהה יותר. בשעה שבני גילם שאינם שומרים תורה ומצוות אולי יש להם לימודים, אבל לא בקצב, בשעות, בלחץ החברתי והישיבתי שיש לבחורים."
רוט השתמש במשל: "להבדיל, חייל שחוזר הביתה להוריו ממלחמה – ההורים שלו רק דואגים לו למרקים חמים ונותנים לו חום ואהבה, לא אומרים לו: 'נו, אתה בכושר לקראת המלחמה הבאה? אתה שומר על עצמך?' כמובן שלא, כי הוא חזר ממלחמה."
"ועוד דבר: אתה רואה שדרך של ביקורת והערות לא גורמת להם להשתנות. ואת האמת, שזה לא התפקיד שלך בתור הורה. התפקיד שלך כשהם חוזרים מהישיבה הוא לתמוך בהם, לתת להם אהבה, עידוד, מחמאות וכו'. וכן, הבחור קם מאוחר – זה סוג של השתחררות מכל הלחץ שהיה לו כל הזמן שישב ולמד והשקיע. וכשאתה מעיר להם, הם מרגישים באמת המשך של הישיבה, הם מרגישים שאתה משגיח שלהם ולא אבא שלהם."
רוט סיכם: "כשאבא הופך את הבית לשלוחה של הישיבה ורודף אחרי הבחורים, האווירה כולה נטענת במתח וחרדה תפקודית שמשפיעים על כל בני הבית, כולל האחים והאחיות הקטנים. הבית אמור להיות מקלט רוחני, רגשי ומנטלי, ולא זירת מבחנים שבה כל בני המשפחה דרוכים ומפוחדים."
כמה ימים לאחר השיחה, הטלפון של המטפל צלצל שוב. על הקו היה אותו אב, אך הפעם קולו היה שונה לחלוטין – שקט, רגוע, ומלא בדמעות של התרגשות אמיתית.
"מרדכי", הוא לחש בהתרגשות, "עשיתי בדיוק מה שאמרת לי. למחרת בבוקר, כשהשעון הורה על 11:30, עצרתי את עצמי. במקום לצעוק, נכנסתי אליו לחדר עם כוס קפה חם, חייכתי ואמרתי לו: 'בוקר טוב נשמה, תישן טוב, מגיע לך'. הבן שלי הסתכל עלי בהלם מוחלט, כאילו הוא מחכה למלכודת. אבל כשהוא ראה שאני רציני לחלוטין, ראיתי את הכתפיים שלו משתחררות לראשונה מאז שהוא חזר מהישיבה."
האב המשיך: "בשבוע לאחר מכן שחררתי לגמרי. בלי הערות, בלי מבטים בוחנים, רק אהבה, חיבוק והקשבה. ואתה יודע מה קרה, מרדכי? אתמול בבוקר, בלי שאמרתי מילה אחת, הוא קם לבד בזמן סביר, פתח את הספר בחיוך רחב, ואמר לי: 'אבא, איזה כיף שיש לי בית כזה'. באותו רגע הבנתי שניצחתי. הרווחתי בחזרה את הבן שלי, ובגדול."
מרדכי רוט סיכם את המסר המרכזי: "המשפט המטלטל של הבן – 'די, אבא, אתה לא המשגיח שלי, אתה אבא שלי!' – הוא זעקה חסרת תקדים של ילד שרוצה את אבא שלו חזרה. תאמר תודה על הרגע הזה. כי אם תפסיק להיות המשגיח שלו – תרוויח בחזרה את הילד שלך, את בן-המלך האמיתי שלך. בתור משגיח אתה אולי מסמן 'וי' טכני על עוד סדר מוסר בבית, אבל בתור אבא אתה תציל לו את הנפש ותבנה איתו קשר של אהבה לכל החיים. הבחירה בידך."
רוט סיים בברכה: "שבת שלום ומבורכת, וחופשה קדושה, משמחת ומלאה באור, רוגע ושלום בית אמיתי לכל המשפחה. שנזכה כולנו לטעון את המצברים מתוך אהבה, שמחה ונחת רוח עצומה מהבנים ומהבית כולו."
ניתן לפנות למטפל מרדכי רוט בכתובת: machon.rot@gmail.com
0 תגובות