עומדים אנו ביום המר והנמהר, יום שריפת בית מקדשנו, 1957 שנים לחורבן בית ה'. השאלה שמנקרת בלבבות כולם, היא כיצד ניתן להתחבר לאבל ולצער על חורבן הבית - על אף שאין לנו ידיעה מה הפסדנו ואין לנו חיבור רגשי לחסרונו של בית המקדש.
נכון, המכות הקשות והמאורעות הנוראיים שעברנו בשנתיים האחרונות, החטופים ששבו ואלה שעדיין שם, משפחות השכול והפצועים הרבים, - כל אלה נתנו לנו מעט פרספקטיבה לצער ולכאב שהיה בזמן החורבן. ובוודאי השואה האיומה באירופה הדוויה. אך כל זה אינו מחבר אותנו לצער על עצם חורבן הבית וחסרונו.
אם יש סקטור, מגזר שלם, שמרגיש מהו חסרונו של בית אישי - אלו הרווקים והרווקות המתבגרים של המגזר.
לשמחתנו, מאז האלפים שעלו מאירופה העשנה, צמח הציבור החרדי בממדים עצומים כן ירבו. תלמודי התורה ובתי הספר פורחים, ועולם הישיבות רק מכפיל ומשלש את עצמו. משישה בחורים שהקימו את ישיבת פונוביז', עומד היום הרישום לשיעור א' בישיבה על למעלה משלוש מאות (!). אך ככל שהציבור גדל - גדלה כמות הרווקים והרווקות המתבגרים, הממתינים לזיווגם.
וכמה שהבחורים והבחורות המבוגרים כמהים לבית משלהם. זה לא ניתן לתאר.
"בית" בפירושו העמוק - זהו המקום והכלי לביטוי האישי. הן בפן הגשמי - הביטוי של הסגנון האישי בתפיסת המציאות והאהבה לסגנונות מסוימים, והן בפן הרוחני - העברת הכלים והחינוך שקיבלנו מההורים והמחנכים לילדינו ולדור הבא. "בית" זה לבטא את מי שאת/ה. ואת זה אין להם.
גם הבחורים המבוגרים שמסתדרים איכשהו בישיבות או ב'ישיבות קיבוץ' למבוגרים - אין להם באמת בית משלהם. ומי מדבר על בנות הסמינר שנמצאות רק בבית ההורים. - בחור או בחורה שעברו את גיל העשרים ומעלה, יש להם רצונות / מחשבות / דעות / תוכניות - אבל אין להם את הבית - את הכלי והמקום לביטוי האישי.
לצערנו, פשטה תופעה של תיוג וסימון בחורים ובחורות שלא זכו להינשא בגיל 20 ודקה. הם נפגשו כמה פעמים, ניסו כמה כיוונים אבל לא עלתה בידם. אך בעוד הם מקווים לישועתם - ברחוב כבר מתחילות להיתפס עליהם סטיגמות. "למה ההוא לא התחתן?" שואלים את עצמם, וגם קובעים עובדה: "בטח יש לו איזה בעיה". "הוא בררן", "יש בעיות בבית". "יש לה 'תיק'". וכן הלאה וכן הלאה.
והרשעות הזאת רק מעכבת להם יותר את השידוך המיוחל. במקום לדאוג ולעזור - זה רק מרחיק מהם הצעות.
הסטיגמות הללו, ממש כמו שנאת חינם, פושטות בקרב הציבור, - ומי זה השוטה שירצה לקחת לחתן לבתו בחור 'עם תיק'? וככה מתווספים עוד ועוד בחורים ובחורות למעגל המעוכבי שידוך. על כלום! על סטיגמה ומבט עקום!
יתרה מכך, וזה ניכר באופן ברור, נוהגים השדכנים להתעסק בשידוכים 'הקלים'. קרי: בחורים ובחורות צעירים וטריים מאותו הסגנון. שידוכים שלרוב מתאימים, ומכניסים 'כסף קל'. אי אפשר להכליל אבל ישנה התעלמות כמעט גורפת מהבחורים והבחורות שקצת עברו את הגיל הממוצע.
ומכאן, בעיצומו של יום חורבן הבית הקדוש ביותר לעם, תצא בקשה וקריאה כפולה - לציבור בכלל ולשדכנים בפרט:
לציבור בכלל: לפקוח עין על המבוגרים והמבוגרות שבסביבתכם ולבדוק כיצד ניתן לסייע, ולא לקבוע עובדות ולהניח הנחות שגויות שרק מזיקות להם להתחתן. ובכך תסייעו לבנות עוד בית נאמן בישראל.
ולשדכנים בפרט: בבקשה, אל תתעלמו מהבחורים והבחורות שקצת עברו שידוך או שניים. נכון, זה קצת יותר עבודה מאשר שידך של בחור ובחורה טריים ותמימים - אבל גם הם כמהים לבנות את הבית שלהם.
"ומה שאמר כאילו בנה חורבה אחת מחרבות ירושלים. פירוש, כי הזווג של חתן וכלה על ידו שלמות בנין האדם. שהיה נחשב קודם בנין חסר, נחשב עתה בנין שלם. ודבר זה נחשב כמו בנין חורבות ירושלים. כי הזוג הזה של חתן וכלה הוא בנין אלהי. ולכך אמר מי שמשמח חתן וכלה, עד שהבנין הזה בשלמות, נחשב כבנין חרבן ירושלים, שהוא בנין אלהי. כי חתן וכלה הוא בנין אלהי, כמו בנין חורבות ירושלים". (תפארת ישראל, ברכות).
הלוואי ונזכה.
0 תגובות