בשעה שהמזרח הרחוק גועש, המתיחות בין סין ליפן הגיעה לנקודת רתיחה דרמטית שלא נראתה עשרות שנים.
הכל החל בהצהרותיה של ראשת ממשלת יפן, סנאה טקאיצ'י, כי מתקפה סינית על טייוואן תהווה "משבר קיומי" ליפן, אמירה שהציתה זעם בבייג'ינג. התגובה הסינית הייתה חריפה ומהירה: איומים דיפלומטיים בוטים מצד הקונסול הכללי הסיני באוסקה, תרגילים צבאיים נרחבים באש חיה בים הצהוב, וביטול המוני של טיסות ואירועי תרבות. אפילו "דיפלומטיית הפנדות" המפורסמת ספגה מכה כואבת, כאשר הפנדות שיאו-שיאו וליי-ליי הוחזרו לסין בטרם עת כסמל לקפאון ביחסים.
אך בזמן שהעולם עקב בדאגה אחר ספינות המלחמה והמטוסים שנעלו מכ"ם זה על זה בשמי המזרח, מתחת לפני השטח התרחשה הדרמה האמיתית. בתחילת 2026, סין החלה להדק את החנק הכלכלי והכריזה על הגבלות ייצוא חמורות של חומרים דו-שימושיים ומתכות נדירות ליפן. עבור יפן, התלויה בסין לאספקת החומרים החיוניים לתעשיות הרכב החשמלי, הביטחון וההייטק, זה היה איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה.
אולם, אמש (שני), יפן הטילה פצצה מסוג אחר לגמרי.
אלפים גדשו את ההיכל | הטיש הנשגב של האדמו"ר מתולדות אהרן
במעמקי האוקיינוס השקט, סמוך לאי המרוחק מינאמיטורישימה, רשמה ספינת המחקר היפנית "צ'יקיו" הישג היסטורי חסר תקדים. במשימה שנראתה כלקוחה מספרי מדע בדיוני, הצליחה הספינה לקדוח ולשלוף בוץ עשיר במתכות נדירות מעומק של כמעט 6,000 מטרים מתחת לפני הים. מדובר בשיא עולמי – הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מצליחה מדינה לשאוב חומרים כאלה מעומק כה רב.
החומר שהוצא מהמצולות אינו סתם בוץ; הוא מכיל ריכוזים גבוהים של מתכות יקרות כמו דיספרוזיום ואיטריום. על פי הערכות, האזור סביב האי מכיל למעלה מ-16 מיליון טונות של מתכות נדירות. מדובר בכמות בלתי נתפסת שיכולה לספק את צרכיה של יפן למאות שנים: 730 שנות צריכה של דיספרוזיום ו-780 שנה של איטריום.
אז איך זה עובד?
ספינת המחקר "צ'יקיו" מחדירה בוכנות קידוח לעומק של כ-6,000 מטרים כדי לשלוף בוץ יקר ערך העשיר ביסודות נדירים כמו ניאודימיום, דיספרוזיום וסקנדיום.
לאחר שהבוץ מועלה אל פני השטח, הוא מועבר למפעלים מתקדמים שבהם מפרידים את היסודות הנדירים מהחול, מהמים ומהחומרים האורגניים בתהליכי שטיפה וסינון כימיים עד לקבלת חומר מרוכז של יסודות נדירים.
בשלב הבא, החומרים הללו עוברים חימום ועיבוד כימי כדי להפוך למתכות טהורות, המשמשות לייצור רכיבים קריטיים כמו מגנטים עוצמתיים למנועים חשמליים, סוללות מתקדמות ומעגלים מורכבים לסמארטפונים ומחשבים. בסופו של התהליך, הרכיבים הזעירים הללו משולבים בתוך פסי הייצור הסופיים, וכך הבוץ שנח במשך עידנים במצולות הופך ללב הטכנולוגי של המכשירים האלקטרוניים המלווים את חיי היומיום שלנו.
ראשת הממשלה טקאיצ'י הגדירה את ההצלחה כ"צעד ראשון לקראת תיעוש של חומרים מייצור מקומי". עבור יפן, לא מדובר רק בהישג טכנולוגי, אלא בנשק אסטרטגי במלחמה הקרה מול סין. היכולת להפיק את ה"זהב הבוצי" הזה מהטריטוריה הימית שלה עשויה לשבור את המונופול הסיני על שוק המתכות הנדירות, שבו סין מחזיקה כיום בכ-92% מיכולת הזיקוק העולמית.
בעוד המתיחות המדינית ממשיכה לגבות מחיר כלכלי ותיירותי כבד, יפן הבהירה לעולם שהיא לא מתכוונת להישאר בת ערובה של שרשראות אספקה זרות. המצולות, שהיו עד כה שטח מסתורי ובלתי נגיש, הפכו בן לילה למפתח של טוקיו לביטחון לאומי ולעתיד טכנולוגי עצמאי. יפן אולי איבדה את הפנדות שלה לבייג'ינג, אך היא מצאה אוצר יקר בהרבה בקרקעית הים.
קרדיטים לתמונות: מאת W. Oelen - http://woelen.homescience.net/science/index.html, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15356584
מאת Alchemist-hp (talk) (www.pse-mendelejew.de) - נוצר על־ידי מעלה היצירה, FAL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10636841
0 תגובות