יום שני, 17 ביולי 1967, היה יום קיץ לוהט בג'קסונוויל שבפלורידה. השמש הכתה ללא רחם על רחוב 26 מערב, שם יצאו צוותי חברת החשמל העירונית לביצוע עבודות תחזוקה שגרתיות לאורך מקטע של כרבע מייל.
העבודה על קווי החשמל בגובה רב, כאשר זורמים בסביבה עשרות אלפי וולטים, דרשה תמיד זהירות מרבית, משמעת וציוד מגן מתאים.
באותו בוקר עבד רנדל צ'מפיון, חשמלאי מתלמד בן 29, על אחד העמודים. במהלך העבודה נגע בטעות בקו חי. המתח החשמלי פגע בו בעוצמה, והוא איבד את הכרתו ונותר תלוי הפוך באוויר, כשהוא מוחזק רק באמצעות רתמת הבטיחות.
במרחק ארבעה מקטעי עמודים משם עבד החשמלאי ג'יי. די. תומפסון עם שותפו.
תומפסון, שהיה בשנות העשרים לחייו, חיפש בזמנו עבודה בעירייה והגיע למחלקת קווי החשמל העיליים. הוא לא היה עובד בולט במיוחד, למעט פרט ביוגרפי אחד רלוונטי מאוד למקצוע שלו: תומפסון סבל מפחד גבהים.
בגלל המרחק והרעש, תומפסון לא שמע את צעקות האזהרה מהקרקע, אך שותפו שהיה על העמוד הבחין בצ'מפיון והבין מיד שמתרחש אסון. תומפסון ירד במהירות מהעמוד שלו ורץ לאורך הרחוב לעבר חברו הלכוד.
כשתומפסון טיפס והגיע אל צ'מפיון, גופו של חברו כבר קיבל גוון כחול והוא היה ללא הכרה וללא נשימה. בשל התנוחה שבה היה תלוי והמרחב הצר על העמוד, לא הייתה אפשרות לבצע החייאה רגילה באמצעות עיסויי חזה.
תומפסון היה אובד עצות.
באותו יום ביולי עשה רוקו מורביטו, צלם העיתון "ג'קסונוויל ג'ורנל", את דרכו לסקר שביתת עובדי רכבת.
מורביטו היה צלם עיתונות ותיק בעיתון. הוא נולד בניו יורק ועבר לפלורידה בגיל חמש, והחל את דרכו בעיתון כבר בגיל עשר כשמכר עיתונים בחוץ. במלחמת העולם השנייה שירת כמקלען במפציץ בי-17, ולאחר המלחמה חזר לעיתון והפך לצלם במשרה מלאה.
לאחר שצילם בשביתה, היה בדרכו חזרה למערכת כדי להספיק לדדליין של השעה 12 בצהריים.
כשהוא נוהג במכוניתו עם מצלמת הרוליפלקס שלו, עבר ליד צוות חשמלאים. משהו גרם לו לעצור. "אני לא יודע מה החזיר אותי לשם, אולי אלוקים גרם לי לחזור", סיפר מורביטו מאוחר יותר.
כשחזר לרחוב 26, שמע לפתע צעקות רמות ואישה שצרחה בבהלה. הוא הביט למעלה וראה את צ'מפיון תלוי מחוסר הכרה. מורביטו צילם תמונה ראשונה, רץ לרכבו והשתמש ברדיו הדו-כיווני כדי להזעיק אמבולנס באמצעות חדר החדשות.
בינתיים, בין הכבלים הגבוהים, התחוללה הדרמה האמיתית.
תומפסון הטה את ראשו של צ'מפיון לאחור, פתח את נתיב האוויר והחל לבצע הנשמה מפה לפה. תוך כדי כך העניק לו מכה בחזה.
לפתע לקח צ'מפיון שאיפה עמוקה, וליבו חזר לפעום. תומפסון הקל וצעק למטה: "הוא נושם! הוא נושם!"
מורביטו, שחזר לעמוד, ראה את תומפסון מטפס במהירות ומנשים את צ'מפיון. מורביטו פסע לאחור מול השמיים הבהירים עד שנשען על קיר של בית סמוך כדי למצוא את הזווית המדויקת.
הוא כיוון את מצלמת הרוליפלקס שלו לעבר השניים. בדיוק ברגע שבו שמע את תומפסון צועק "הוא נושם!", לחץ מורביטו על ההדק ולכד את הפריים הגדול של חייו.
לאחר מכן תומפסון שחרר את רתמתו של צ'מפיון, נשא אותו במורד העמוד, ועל הקרקע המשיך בביצוע פעולות החייאה יחד עם עובד נוסף, עד להגעת צוותי ההצלה.
רוקו מורביטו טס למערכת העיתון כדי להספיק למהדורה. כדי לא לקחת סיכון עם מעבד הסרטים האוטומטי של העיתון, שזכה לכינוי "המפלצת", הוא נכנס לחדר החושך ופיתח את סרט הצילום באופן ידני, בעזרת הטכנאי אד קוואנו.
כשהעורכים ראו את הרצף, הם הבינו שמדובר בתמונה יוצאת דופן. העיתון עצר את מכבשי הדפוס, והעורך הראשי הורה להדפיס את התמונה
תומפסון וחבריו לעבודה גילו את דבר קיומה של התמונה רק באותו ערב. לאחר שעבדו בסערת ברקים, הם עצרו לאכול במסעדה מקומית, כשהבעלים הראה להם את שער עיתון הערב.
תומפסון לא שיער שהצילום יכה גלים, אך בתוך זמן קצר התברר לו שהתמונה כבר חצתה את גבולות העיר. אביו התקשר אליו וסיפר שקרובי משפחה באלסקה הרחוקה ראו את התמונה בעיתון המקומי שלהם.
סוכנויות הידיעות הפיצו את התמונה, והיא נדפסה בעיתונים ובמגזינים ברחבי העולם. בשנת 1968 זכה רוקו מורביטו בפרס פוליצר לצילום חדשות בזמן אמת, על התמונה שהפכה לאחת התמונות המפורסמות בתולדות צילום העיתונות.
התמונה נכנסה לספרי ההיסטוריה של הצילום העיתונאי והמשיכה להופיע לאורך השנים בתכניות ובתכנים תיעודיים ברחבי העולם.
צ'מפיון החלים מהפציעות, חזר לעבודתו כחשמלאי ובהמשך קודם לתפקיד פותר תקלות בכיר. בזכות תושייתו של תומפסון הוא זכה לחיות עוד עשרות שנים, עד שנפטר בשנת 2002 בגיל 64.
תומפסון עצמו המשיך בחייו לאחר האירוע. החילוץ החריג בגובה הפך לאחד הסיפורים המזוהים עם השניים, ובמשך השנים זכה תומפסון להוקרה על פעולתו. בנובמבר 2024, כ-57 שנים לאחר האירוע, זכה להוקרה רשמית ממועצת העיר ג'קסונוויל, ורחוב הגישה למתקני חברת החשמל נקרא על שמו.
התמונה נותרה עד היום לא רק תיעוד של רגע נדיר שבו אדם הציל את חייו של חברו בגובה רב, אלא גם סמל לכוחה של תושייה אנושית ברגע שבו כל שנייה קובעת.
0 תגובות