ביקורו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בקהיר נראה לכאורה כמו עוד מפגש בצמרת העולם הערבי. פגישה עם הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, הצהרות על ביטחון אזורי, חופש השיט והגנה על האינטרסים המשותפים. אלא שהפעם קשה להתעלם מן הפיל שבחדר.
החות'ים בתימן הצליחו לעשות דבר שמעצמות ערביות חמושות עד צוואר לא הצליחו למנוע: להפוך את באב אל-מנדב למנוף אסטרטגי המסוגל ללחוץ במקביל על סעודיה, מצרים, שוק האנרגיה והסחר העולמי.
בן סלמאן הגיע למצרים דווקא בשעה שבה המערכה מול החות'ים שבה להסלים. לפי רויטרס, החות'ים הרחיבו את שליטתם לאורך החוף המערבי של תימן ובאזור באב אל-מנדב, בעוד סעודיה מתמודדת שוב עם מתקפות טילים וכטב"מים ועם איום ממשי על נתיבי היצוא שלה.
מצרים אמנם אינה יעד מרכזי של הטילים החות'יים, אבל היא משלמת מחיר כלכלי כבד. הנשיא א-סיסי אמר כי המדינה איבדה כעשרה מיליארד דולר בהכנסות מתעלת סואץ בעקבות המשברים שפגעו בתנועת הספנות בים האדום.
וכאן עולה שאלה שהעולם הערבי אינו אוהב במיוחד לשאול.
איך ייתכן שסעודיה, אחת המדינות החמושות והעשירות באזור, מתקשה להכריע ארגון תימני שבמשך שנים נהגו רבים לתאר בזלזול כמיליציה של לוחמים בסנדלים?
לפי SIPRI, סעודיה הוציאה בשנת 2025 כ-83.2 מיליארד דולר על ביטחון, והייתה המוציאה הצבאית השמינית בגודלה בעולם. לרשותה מטוסי קרב מהמתקדמים בעולם, מערכות הגנה אווירית, טילים, לוויינים, מודיעין ושיתוף פעולה עמוק עם ארצות הברית. ובכל זאת, החות'ים עדיין שם.
זו אינה בדיחה על הצבא הסעודי. להפך. זו הוכחה לכך שאנחנו ממשיכים למדוד כוח צבאי בכלים של המאה הקודמת.
הטעות של "המיליציה בסנדלים"
הדימוי המזלזל בחות'ים מטעה. הם אינם עוד קבוצה קטנה של חמושים היוצאת מכפרים בהרים.
הם שולטים במשך שנים בחלקים נרחבים מצפון ומרכז תימן, מחזיקים במנגנוני שלטון, מודיעין, גביית מסים, כוחות קרקעיים ומערך מתקדם של טילים וכטב"מים. מחקר של CSIS שבחן יותר מ-4,100 תקיפות חות'יות בין 2016 ל-2021 מצא התפתחות שיטתית של יכולות טילים בליסטיים, טילי שיוט, כטב"מים וכלי נשק ארוכי טווח, לצד סיוע איראני בטכנולוגיה, רכיבים ואמצעי לחימה.
כלומר, השאלה איננה כיצד מיליציה פרימיטיבית מביסה מעצמה.
השאלה היא כיצד כוח א-סימטרי, זול יחסית, מבוזר, בעל עומק גיאוגרפי ומוכן לספוג אבדות, מאלץ מדינה מודרנית להשקיע סכומי עתק רק כדי למנוע ממנו לשבש את שגרת חייה.
מטוס קרב שעולה עשרות מיליוני דולרים אינו בהכרח התשובה האופטימלית לכמה משגרים ניידים המוסתרים בהרים. מערכת יירוט יקרה אינה הופכת התקפה של כטב"ם זול ללא משתלמת עבור התוקף. ובמלחמה כזאת, גם השמדת מאות מטרות אינה בהכרח מביאה להכרעה פוליטית.
זה בדיוק מה שסעודיה למדה לאורך שנים של התערבות בתימן.
ישראל הופכת לחלק מהפתרון שהעולם הערבי מתקשה לדבר עליו
וכאן מגיע הפרדוקס השני. בשעה שהסעודים מחפשים דרך לבלום את החות'ים, מתקיימים לפי Axios מגעים, בסיוע פיקוד המרכז האמריקני, לבחינת סיוע ישראלי לסעודיה בתחומי מודיעין, מעקב ואיסוף מידע נגד החות'ים. CENTCOM אישר גם כי מפקדים בכירים מארצות הברית, ישראל ושמונה מדינות באזור נפגשו בגרמניה. בין המשתתפים היו ראשי הצבאות של סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר, כווית וירדן.
זהו אירוע שראוי להתעכב עליו.
ישראל וסעודיה עדיין אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים. חלקים גדולים מן הציבור הערבי ממשיכים לראות בישראל אויב מרכזי. ובכל זאת, כאשר האיום הופך מטילים בכותרות למודיעין בזמן אמת, נתיבי שיט, כטב"מים ומשגרי טילים ניידים, מתברר שהמערכה הביטחונית האזורית כבר מתנהלת לפי היגיון שונה לחלוטין מן הרטוריקה הפוליטית.
הנורמליזציה המבצעית מקדימה לעיתים את הנורמליזציה המדינית. וזה מוביל לשאלה הקשה יותר.
אם מדינות ערב עתירות נשק מתקשות כל כך מול החות'ים, כיצד עדיין ניתן לשמר בציבור הערבי את התפיסה שלפיה ישראל היא האיום האזורי המרכזי?
האם באמת ניתן לדבר באותה נשימה על עימות אפשרי עם ישראל, ובמקביל לבקש מידע, התרעה וסיוע ביטחוני כאשר מיליציה הנתמכת בידי איראן מסכנת נתיבי מסחר ערביים?
התשובה מורכבת יותר משנאה לישראל.
ישראל והחות'ים אינם נתפסים באותו מישור.
נתוני דעת הקהל ממחישים את הפער. במדד הדעה הערבית לשנת 2025, שנערך ב-15 מדינות ערביות, 44 אחוזים מן הנשאלים הגדירו את ישראל כאיום הגדול ביותר על העולם הערבי, לעומת 6 אחוזים בלבד שציינו את איראן. 87 אחוזים התנגדו לכך שמדינותיהם יכירו בישראל.
אבל כאשר השאלה נוסחה אחרת, ונשאלו אזרחים מהו האיום העיקרי על המדינה שלהם עצמם, התמונה כבר השתנתה. בקרב משיבים במדינות המפרץ, 14 אחוזים הצביעו על איראן ורק 9 אחוזים על ישראל.
זה הבדל עצום מבחינה פוליטית.
ישראל ממשיכה לתפוס מקום יוצא דופן בדמיון הפוליטי הערבי משום שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נתפס שם כסכסוך חוץ רגיל. בסקר עצמו, 80 אחוזים מן הנשאלים הגדירו את הסוגיה הפלסטינית כעניין כלל-ערבי. מלחמת עזה חיזקה עוד יותר את מרכזיותה של ישראל בתודעה הציבורית.
לכן, אדם יכול לחשוב שאיראן או החות'ים מסכנים ישירות את מדינתו, ובאותה שעה לראות בישראל אויב היסטורי וסמלי של העולם הערבי כולו.
מבחינה רציונלית טהורה יש כאן מתח. מבחינה פוליטית והיסטורית, אין בהכרח סתירה.
במשך עשרות שנים הסוגיה הפלסטינית הייתה מרכיב מרכזי בשיח הלאומי הערבי. ישראל הייתה מדינה, צבא ויריב גלוי. לעומת זאת, ארגונים כמו החות'ים וחמאס הצליחו להציג את עצמם בפני חלק מן הציבור לא ככוחות המאיימים על העולם הערבי, אלא כחלק ממה שהם מכנים ההתנגדות לישראל ולמערב.
המסגור הזה אינו אומר שהציבור הערבי כולו תומך בהם. הוא מסביר מדוע פעולותיהם עשויות להישפט לעיתים דרך שאלת היחס לישראל, ולא רק דרך הנזק שהם גורמים למדינות ערביות.
ופה נמצאת אולי ההצלחה האסטרטגית העמוקה ביותר של איראן ושל רשת השלוחות שבנתה לאורך השנים.
כל עוד המאבק מוצג כמאבק נגד ישראל, ארגון חמוש יכול לגרום נזק למדינות ערביות, לאיים על תשתיות, לשבש את הסחר בים האדום, ולמרות זאת לזכות בלגיטימציה מסוימת בקרב קהלים הרואים בו חלק מן המאבק הפלסטיני. זו אינה רק שאלה צבאית. זו מלחמה על הגדרת האויב.
הפער בין הרחוב לחדר המצב
אבל בחדרי המצב אין מקום רב לסמלים. שם השאלה איננה מי האויב ההיסטורי של האומה הערבית, אלא מי משגר עכשיו את הטיל, היכן נמצא המשגר ואיך עוצרים אותו.
ולכן במרחב הציבורי ניתן עדיין לשמוע התנגדות חריפה לישראל, בעוד שבאותו זמן ראשי צבאות ערביים יושבים באותו חדר עם הרמטכ"ל הישראלי במסגרת CENTCOM.
הפער הזה עשוי להיות אחת ההתפתחויות החשובות ביותר במזרח התיכון החדש. לא משום שמצרים או סעודיה הפכו לבעלות ברית של ישראל. הן לא.
גם אין משמעות הדבר שישראל יכולה לפתור עבורן את בעיית החות'ים. ישראל עצמה מתמודדת עם הקושי לאתר ולנטרל מערכים מבוזרים הרחוקים אלפי קילומטרים מגבולותיה. המשמעות אחרת.
במזרח התיכון נוצרה בהדרגה הפרדה בין האויב שעליו מדברים לבין האיום שעמו צריך להתמודד. ברחוב הערבי ישראל יכולה להמשיך להיות מוצגת כאיום הגדול. בחדרי המודיעין, התמונה עשויה להיות שונה לחלוטין.
וזה אולי הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי ביקור בן סלמאן בקהיר.
שתי מעצמות ערביות, מצרים וסעודיה, אינן מאבדות את כוחן. אבל הן מגלות שהעידן שבו מספר המטוסים, הטנקים והמיליארדים קבע לבדו מי חזק ומי חלש כבר הסתיים. החות'ים הבינו זאת מזמן.
וייתכן שגם ריאד וקהיר מתחילות להבין שישראל, שאותה חלקים גדולים מן הציבור הערבי עדיין רואים כאיום, היא בו בזמן חלק ממערכת הביטחון האזורית שאליה פונים כאשר האיומים האמיתיים מגיעים אל שער הבית.
0 תגובות