בתרבות שבה "חיוביות" הפכה לסמל סטטוס, נדמה שלרגשות כמו עצב, כאב או געגוע – אין מקום. אך תשעה באב מציע זווית אחרת: יום שבו אנחנו מוזמנים להרגיש. לא לברוח, לא להדחיק, אלא להתעצב – במודע, יחד, ולמען מטרה. אז נכון שלשמחה מקום של כבוד ו'מצווה גדולה להיות בשמחה', אך עדיין - עצב שנעשה במידה ובדרך הנכונה יכול להביא איתו תועלת גדולה. ובשונה מהתרבות הכללית, זהו כוחו של העם היהודי, לשמוח אך לדעת גם לתת מקום לעצב.
המדע תומך באבל המובנה
מחקרים פסיכולוגיים בשני העשורים האחרונים מצביעים על כך שעצב איננו רק תוצאה של טראומה - אלא גם כלי לעיבוד והתמודדות.
פרופ' ג'ורג' בונאנו מאוניברסיטת קולומביה, שחקר תהליכי אבל, מצא שאנשים שמתמודדים עם אובדן באופן גמיש - כלומר מאפשרים לעצמם להרגיש עצב מבלי לשקוע בו - מראים הסתגלות גבוהה יותר, תפקוד נפשי טוב יותר, ואפילו מערכת חיסונית חזקה יותר. (Bonanno, 2009)
אווירה של אבל וחורבן הבית | תשעה באב בזוטשקא אמסנא
מחקר אחר, שפורסם ב־Frontiers in Psychology, הראה כי עצב מתון - למשל בעקבות שמיעת מוזיקה עצובה או קריאה בטקסטים נוגעים ללב - דווקא מעורר רגשות חיוביים משניים כמו חמלה, תחושת עומק וחיבור לעצמי. (Taruffi & Koelsch, 2014)
עצב ככלי לחיבור חברתי וערכי
תשעה באב איננו אבל אישי – אלא קולקטיבי. זוהי סביבה רגשית מוגדרת, מוגבלת בזמן, שמוקדשת להתבוננות במה שאבד. דווקא בכך ישנה הגנה נפשית: העצב נחווה במסגרת קהילתית, עם סדרי תפילה ואמירת קינות המוכרים לכולנו, והוא משמש כלי לחיבור בין עבר, הווה ועתיד.
הפסיכולוגיה החברתית מזהה באבל ציבורי יכולת לאיחוי זהויות ולבניית משמעות. הוא מאפשר לפרט להרגיש חלק מסיפור רחב יותר, ובכך מקל על ההתמודדות. לדברי הפסיכולוגית קליה פיטרסון (2018), "האבל הקהילתי עוזר לנו לא רק להתמודד עם אובדן, אלא לעצב את מי שאנחנו."
ההבחנה הקריטית: עצב לעומת דיכאון
עצב הוא חלק טבעי מהחיים - דיכאון קליני הוא מצב שדורש טיפול. ההבדל המרכזי הוא במידת השליטה, במשך הזמן, וביכולת להרגיש תקווה או משמעות. עצב בתשעה באב - כשיש לו התחלה, אמצע וסוף, וכשהוא מכוון לאירוע בעל משמעות - דווקא עשוי לתרום לאיזון נפשי.
הפסיכולוגיה המודרנית מכירה בכך שרגשות שליליים, כשהם נחווים באופן מודע ומבוקר, מסייעים לעיבוד קונפליקטים, להבניית זהות, ולחיזוק עמידות נפשית לאורך זמן.
בין חורבן לבנייה פנימית
המבנה ההלכתי של תשעה באב - עם העינויים, קריאת מגילת איכה, קינות וישיבה על הקרקע - יכולה למעשה לשמש כמרפה לנפש. זמן בו אנחנו מתבוננים בצער החורבן ומקבלים אותו, ולא מנסים להשכיח אותו בשגרת היום.
ודבר אחד נוסף, אצלנו ביהדות ישנה מעלה יחודית נוספת, בסמוך לאבלות מגיעה הנחמה - ובכפל כפליים. כבר במהלך יום תשעה באב עצמו מחצות היום ואילך ישנה קימה הדרגתית מהאבלות, הן במעבר מישיבה נמוכה לישיבה רגילה והן במנהגים שונים כדוגמת המנהג לרחוץ את הבית, כשהכל מלווה בפסוקי נחמה שאותם אומרים כבר מסיום שחרית ועד לערבית. ואם קודם לתשעה באב יש לנו את 'תלתא דפורענותא' - שלושת ההפטרות שקודמות לתשעה באב ועוסקות בצער החורבן ובפורענות, לאחר תשעה באב יש לנו את 'שבע דנחמתא' - שבע שבתות שבהן קוראים הפטרות העוסקות בנחמה. ללמדך שלמרות הצער והאבל, רוצה הקב"ה בנחמתנו, ואף בכפל כפליים.
מקורות נבחרים:
Bonanno, G. A. (2009). The Other Side of Sadness. Basic Books.
Taruffi, L., & Koelsch, S. (2014). The Paradox of Music-Evoked Sadness. Frontiers in Psychology, 5, 1030.
Worden, J. W. (2008). Grief Counseling and Grief Therapy. Springer Publishing.
Petersen, C. (2018). Shared Grief and Collective Healing. Journal of Community Psychology.
Stroebe, M., Schut, H., & Boerner, K. (2017). Cautioning Health-Care Professionals: Bereaved Persons Are Misguided through the Stages of Grief. OMEGA-Journal of Death and Dying, 74(4), 455–473.
0 תגובות