בשנת תרע"ז, כאשר רעמו תותחי מלחמת העולם הראשונה על פני אירופה, עמדה עיירה אחת בשם יאנוב – איוואנובה בפי הפקידים – מובלעת בין יערות עבותים וביצות טובעניות של רוסיה הלבנה, באותו חבל ארץ שקוראים לו פוליסיה.
עיירה של תורה ועבודה הייתה יאנוב. חסידי קוברין, סלונים וקרלין חיו שם בניגון חם ובדבקות של עניים, ותלו עיניהם ברחמי שמיים. אך בשנים ההן נגזרה גזירה על שלוותה.
בקיץ תרע"ה, באותה "נסיגה הגדולה" כפי שקראו לה שרי הצבא, עברו שם גדודי הקיסר ניקולאי כשהם נסוגים בבהלה מפני צבאות גרמניה. כרגיל באותן פורענויות, פתחו הקוזאקים זעמם באחינו בני ישראל: האשימו יהודים ישרים בריגול, העלו באש בתי עץ מאבות אבותיהם, והגלו רבבות משפחות בחרפת רעב אל פנים רוסיה.
כשנכנסו גייסות מעצמות המרכז – חיילי גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית – וכבשו את העיירה, לא רווח להם לישראל. ימי הקיץ של שנת תרע"ו הביאו עמהם את סערת המלחמה הגדולה מדרום: אותה מערכה נוראה וקוטלת המונים שפתח בה שר הצבא הרוסי ברוסילוב, אשר שפכה דם כמים ברחבי ווהלין וגליציה. נתקעו הצבאות זה מול זה לאורך נהרות יאסלדה ופריפיאט, וקו החזית נמתח ממש על גב צווארם של אנשי יאנוב. בין אגמי הביצות וחורשות האורן ארבו צלפים לכל עובר ושב, ותותחי הברזל הכבדים נבחו יומם ולילה, מרעידים את האדמה ומטילים חרדת מוות על כל יושבי העיירה.
והנה בא ירח האיתנים, ימי הרחמים והרצון, וסוכות ממשמש ובא.
באותם הימים עבר בסמטה צרה ביאנוב – שקראו לה חיילי הכיבוש "סמטת סֶפְּל" – חייל אחד מאנשי הקיסר האוסטרו-הונגרי. מגפיו היו כבדים מבוץ הביצות, מדיו ספוגים עשן שרפות ונשקו תלוי לו על שכמו. נטל אותו חייל כלי מבעלי מלאכת הצילום – קופסה שחורה שיש בה עין של זכוכית – ועמד לו בקצה הסמטה. אולי ביקש לשלוח שלום וברכה לארוסתו שבווינה, ואולי סתם נתמלאה עינו תימהון על המראה המוזר שפגש. לחץ על הכפתור, והרגע ההוא קפא לעד.
כשאתה מביט באותו תצלום ישן, נדמה כאילו שני עולמות שאינם יכולים לדור במדור אחד נדחקו לתוך שורת בתים אחת.
ממעל – מראה אשר לא נראה כמותו. שורה שלימה של בתי עץ, וגגותיהם כולם אינם מונחים כדרך שגגות מונחים, אלא הם פתוחים לרווחה אל הרקיע. עמודי עץ עבים ומשקופים מיוחדים תומכים את הרעפים כשהם מורמים באוויר, פוערים פה רחב כלפי שמי מרום.
"קְלַאפְּדַאךְ" קראו לזה יהודי המקום – מלאכת מחשבת של בעלי בתים חרדים. סתיו של ביצות פוליסיה קשה ואכזר, והרוחות מנשבות ומקפיאות את הדם; על כן לא יצאו לסוכות בחצרות המוצפות, אלא ישבו בתוך ביתם המחומם, ובערב החג הניפו בחבלים ובקורות עבותות את תקרת הבית, פרסו סכך כשר תחת כיפת השמיים, וקיימו מצוות סוכה כהלכתה כשהם חוסים תחת צל עננים.
אך כשתוריד עיניך מן הגגות הפתוחים אל מפתן הבית – יחשכו עיניך מאימה.
שם, למטה באדמה, לאורך כל הסמטה כולה, חפורות היו שוחות עמוקות וצרות. גשרוני עץ קטנים, כמה קרשים רעועים שסמכו איש אל אחיו, הונחו מעל החפירות כדי שיוכל אדם להניח כף רגלו מפתח ביתו אל הדרך. אם תביט בהם בלא דעת, תאמר בליבך: ודאי תעלות ניקוז כושלות הן, שמימי הביצה עלו ולא מצאו להם מוצא. אך לא מים עמדו שם, אלא פחד המוות.
הרי קו החזית לחש שם מבין העצים; כדורי צלפים היו מנסרים את הדממה בפתאומיות, ופגזי תותחים שרקו בחוצות כנחשים מעופפים. על כן לא הייתה להם ברירה ליהודים אלא לחפור באדמה, לחצוב בתוך הבוץ שוחות מגן, כדי שבשעה שתפתח הארטילריה את לועה יוכל יהודי להשליך עצמו פנימה, להידבק בעפר כחולד, ולהמתין עד יעבור זעם.
וכלום יש לך אבסורד קיומי ומטלטל מזה?
בא אדם מישראל, מביט אל תורתו וזוכר כי מצוות החג אינה אלא לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי, לפרק את הביטחון המדומה שבחומות האבן ולחזות בנועם ה' תחת סכך רעוע שאין עליו כסות זולת שמיים. על כן הוא עומל, מרים את הגג, תומך אותו בקורות, ומפקיר את ביתו לרוחות השמיים כדי לחסות ב"צל דמהימנותא".
ובאותה נשימה ממש, מאימת כדורי עופרת ששורקים מעל קודקודו ומאימת המלחמה הרוחשת מסביב, הוא חוצב שוחה שחורה באדמה, בורח מפני פגזי בשר ודם, וטומן ראשו ברפש הבוצי שמתחת לקרקע.
למעלה – פתיחות מוחלטת אל האין-סוף וביטול גמור של חומות ההגנה;
ולמטה – התחפרות קודחת במעמקי האדמה מפני אכזריות האדם.
לאחר ימים לקחו פקידי הצבא בווינה את אותו תצלום, הדפיסוהו על גבי גלויה נאה מבית הוצאת "דעת לכל", והפיצוה ברחבי האימפריה כדי להראות לעמי המערב את נפלאות כיבושיהם במזרח.
יושב לו אדון נכבד בבית קפה מהודר בווינה, אוחז בגלויה בידיים מטופחות, ומביט באותם "בתים מוזרים בעלי גגות עומדים ותעלות בוץ של יהודי המזרח". סבור היה אותו אדון שראה קוריוז מנוף המלחמה.
ולא ידע, ואף לא היה בידו להעלות על דעתו, כי לכד במבטו את כל סוד קיומו של עם עולם: עם שתותחים רועמים על ראשו ורגליו טובלות בשוחות של מוות – ועיניו עודן נשואות אל גגות פתוחים, לבקש מחסה תחת כנפי השכינה מבין חרכי הסכך.
0 תגובות