חודש אלול, החודש האחרון של השנה, נושא עמו משמעות רוחנית עמוקה ומנהגים עתיקי יומין שהשתרשו בקהילות ישראל לאורך הדורות.
ימים אלו נחשבים ל"ימי רצון" מימי קדם, וסודם נעוץ כזכר לזמן בו חטאו בני ישראל בעגל ונשתברו הלוחות הראשונים, אז עלה משה רבנו אל ההר בראש חודש אלול כדי להתחנן בפני הקב"ה לבקש רחמים וסליחה. משה שהה שם ארבעים יום, וביום עשירי בתשרי ירד מן ההר עם הלוחות השניות, שניתנו לבני ישראל ברצון ובשמחה. ומכאן נקבעו ארבעים הימים הללו לימי רצון לדורות, המיועדים לתשובה ולכפרה על חטא.
בהיותם ימי תשובה, מרבים בחודש אלול באמירת סליחות ותחנונים. מועדי אמירת הסליחות משתנים בין הקהילות השונות: בני עדות המזרח נוהגים לקום באשמורת הבוקר כדי לומר סליחות בכל חודש אלול, למעט ימי ראש חודש ושבת, שבהם אין אומרים תחנונים.
ויש המתחילים להשכים לסליחות מיום ט"ו באלול. מנהגי האשכנזים הם להתחיל לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שחל בו ראש השנה, אך חשוב שלא יפחתו מארבעה ימים לפני ראש השנה. לכן, אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי בשבוע, מתחילים את הסליחות ביום ראשון של השבוע שלפניו.
הסיבה למנהג זה, שלא פוחתים מארבעה ימים קודם ראש השנה בסליחות, קשורה לכך שימי הסליחות משמשים להשלמת תעניות. צדיקים נוהגים להתענות עשרה ימים עד יום הכיפורים, אולם בתוך עשרת ימי תשובה ישנם ארבעה ימים שבהם אין מתענים: שני ימי ראש השנה, שבת וערב יום כיפור.
לפיכך, משלימים את ארבע התעניות האלה בארבעת ימי הסליחות שלפני ראש השנה. ישנה גם דרשה הקושרת את התענית לקרבן: חכמים דרשו כי "ועשיתם" האמור בקרבן ראש השנה מלמד שאדם צריך לעשות עצמו כקרבן לפני ה', וקרבן צריך ביקורת ממומים במשך ארבעה ימים. מנהג נוסף הוא שתמיד מתחילים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע, כדי שהרבים לא יטעו ויידעו תמיד מתי להתחיל.
ובשופר גדול יתקע
לצד אמירת הסליחות, נהוג בחודש אלול גם לתקוע בשופר מדי יום, מיום שני של ראש חודש אלול ועד ערב ראש השנה, אחרי תפילת שחרית. התקיעות כוללות ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. תקיעת שופר זו אינה מצווה מן התורה, אלא מנהג ישראל שהשתרש מדור לדור.
מקור המנהג קשור שוב לעלייתו של משה רבנו להר בראש חודש אלול לקבל לוחות שניים, אז תקעו בשופר במחנה כדי להודיע לבני ישראל על עלייתו ולמנוע מהם לטעות שוב אחרי עבודה זרה. לפיכך, נהגו ישראל לתקוע בשופר בראש חודש אלול כדי להזכיר את עלייתו של משה, ולהודיע שבני ישראל שבו מחטא העגל ונתכפר להם, וניתנו להם הלוחות השניות ברצון בסוף ארבעים יום. זיכרון זה מעורר את האדם לתשובה.
תקיעת השופר לאורך כל החודש נועדה גם להזהיר את העם על יום הדין הקרב ולעוררם לתשובה. קול השופר, מטבעו, מחריד את הלב, כפי שכתוב: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג').
קול השופר מכריז ואומר, כלשונו הזהב של הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה".
אין תוקעים בשופר אלא בשחרית לאחר התפילה, מאחר שעלייתו של משה להר הייתה בהשכמה. בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר. זאת כדי להפריד ולהבחין בין התקיעות של חודש אלול, שאינן אלא מנהג מתקנת חכמים, לבין התקיעות של יום ראש השנה עצמו, שהן מצווה מן התורה.
0 תגובות