כמדי שנה בשנה, פרשת ניצבים ניצבת בפנינו כקריאת השכמה עוצמתית לקראת ימי הדין הקרבים. פסוקיה שזורים כולם בענייני התשובה ומעוררים את הלבבות לקראת ראש השנה:
"והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוהיך שמה, ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקול ככול אשר אנוכי מצווך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה - ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום".
מצוות התשובה, או תהליך התשובה עצמו, לפי שיטת הרמב"ם שרואה בווידוי את המצווה העיקרית, נחשבת למצווה שקשה להבין את גבולותיה ואת עומק דרישותיה. החלקים הטכניים, כמו הווידוי, ואף היסוד הנפשי של חרטה על העבר, נראים פשוטים יחסית למילוי אם האדם אכן מתחרט על מעשיו. אך השאלה המתבקשת היא – מהי חרטה "אמיתית"?
בדרך כלל, שינויים דרמטיים בחיים, כמו אדם המקבל עליו אורח חיים ומקבל החלטות על עתידו, מלווים בחרטה על העבר וקבלה לעתיד המבטיחה שינוי משמעותי, שיש לו סיכוי הגיוני להתמיד לאורך זמן.
אך מה יעשה אדם מבוגר השקוע במסגרת חברתית ומשפחתית מוגדרת? לכל אדם יש את עבירותיו האישיות עליהן הוא מתחרט ביום הכיפורים, כאשר ארון הקודש פתוח, אך ניסיון העבר מלמד אותו שקבלותיו לשנה החדשה לא בהכרח יחזיקו מעמד יותר מאשר בשנה שחלפה.
שגרת החיים, עם אילוציה ופיתוייה, נוטה למשוך אותו בחזרה למצב הקודם. האם תשובה כזו, החוזרת על עצמה, בעלת ערך? והאם דרישתו של הרמב"ם, לפיה על האדם "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", היא תנאי בל יעבור לתשובה שלמה?
נכדו של משה: סיפורו של יהונתן בן גרשם
אף שאין בידינו מידע ודאי לגבי הגדר המדויק של התשובה האמיתית, קיים מקור מרתק ועשיר שיכול לשפוך אור על הסוגיה.
בספר שופטים, בפרקים י"ז-י"ח, מסופר לנו על פסל מיכה ועל "הנער הלוי" שהתמנה לכהן לו. כאשר בני דן עברו בבית מיכה בדרכם להתנחלותם בצפון, הם שדדו את הפסל ואת הנער הלוי, והושיבו אותם בכבוד בעיר ליש, אותה כבשו. לקראת סיום הפרשה, מופיע הפסוק המפתיע: "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ".
מי היה אותו "נער לוי" מסתורי? הגמרא במסכת בבא בתרא (קט ע"ב - קי ע"א) מפרשת כי האות נו"ן במילה 'מנשה' כתובה מוגבהת מעל השורה כדי לרמוז לנו משהו מהותי.
האיש שזבח לפסל מיכה לא היה נכדו של מנשה המלך, אלא של משה רבנו בכבודו ובעצמו! הוא היה יהונתן, בנו של גרשום, אשר נולד למשה וציפורה במדיין. השאלה הגדולה היא, מדוע בעל ייחוס כה מפואר, נכדו של משה רבנו, בחר לעבוד ככומר לעבודה זרה? הגמרא מסבירה כי שאלתם של בני דן ללוי - "מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" – כיוונה בדיוק לתמיהה זו.
"לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה"
תשובתו של יהונתן חושפת תפיסה עגומה: "כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות". יהונתן פירש זאת כפשוטו, שישכיר עצמו לעבודה זרה ממש, אך הגמרא מתקנת זאת ומסבירה שהכוונה היא "לעבודה שזרה לו", כפי שאמר רב לרב כהנא: "נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא נברא רבא אנא וזילא בי מילתא" – כלומר, עדיף לעסוק בעבודה בזויה ולא להזדקק לבריות.
מכאן מתברר שנכדו של משה רבנו, שהיה לוי, ראה עצמו כבעל מקצוע מוגדר: "משרת בקודש". תפקידו היה לזבוח, להקטיר, להניף ולברך. העדיפות הראשונה הייתה לשרת בבית ה' שבשילה, אך אם לא היה שם תפקיד פנוי – הוא פשוט חיפש עבודה בתחומו במקום אחר, אפילו בפסל מיכה. הרעיון לחפש מקצוע אחר, "עבודה זרה" במובן הרחב של עבודה שאינה בתחומו המקצועי, לא עלה בדעתו.
תפקיד התשובה
אבל מה עלה בגורלו של יהונתן בן גרשם? גם לכך מספקת לנו הגמרא תשובה מפתיעה. כאשר דוד המלך "שמן חביב עליו ביותר", הוא מינה אותו על האוצרות, ככתוב: "ושבוע בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות" (דברי הימים א כו, כד). הגמרא שואלת: "וכי שבוע שמו? והלא יהונתן שמו!". עונה רבי יוחנן: "ששב לאל בכל ליבו". רשב"ם מסביר שהדבר קרה "עכשיו שהיה לו ממון הרבה".
כך, דוד המלך הציע לו תפקיד מכובד במשרד האוצר, והאיש שב בתשובה. ולא סתם תשובה – הכתוב מעיד עליו ששמו נשתנה, ממש כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "מדרכי התשובה שישנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני האיש שעשה אותם המעשים" (פרק ב', הלכה ד'). לכאורה, הכל נפלא! אמת, המוטיבציה לחזרה בתשובה באה מתאוות הממון, אך האם זה משנה? הוא שב אל ה' "בכל ליבו".
אך בסיפור תשובה מפואר זה ישנו "קוץ קטן באליה". כפי שראינו בתחילה, הכתוב מוסר לנו שיהונתן ובניו היו כהנים לשבט הדני "עד יום גלות הארץ", כלומר, מאות שנים לאחר תקופת דוד המלך. אם בימי דוד שב יהונתן לה' "בכל ליבו", כיצד ניתן להסביר את המשך שירותו לפסל מיכה בתקופה כה ארוכה?
על שאלה נוקבת זו עונה הירושלמי, המובא על ידי הרשב"ם: "כיון שעמד דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין (שרים, ממונים) והחליף עמהם, חזרה לקלקולו הראשון".
על תשובה כזו, של אדם שלבש כיפה כדי לקבל משרה, וביום שפוטר ממנה זרק אותה וחזר להיות כומר לעבודה זרה, אמר רבי יוחנן שזוהי תשובה "בכל ליבו"! אם אלה הם הקריטריונים בבית דין של מעלה, ייתכן שמצבנו טוב יותר ממה שחשבנו. נותר רק לקוות.
0 תגובות