הפערים המתוקשרים בין עמדת הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר לבין צמרת הממשלה הגיעו ביממות האחרונות לנקודת רתיחה. בשיא הדרמה, שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, מדברת על התנגדות למינויו של זמיר לתפקיד, ברקע המתקפה של בנה, יאיר נתניהו, נגד הרמטכ"ל.
כזכור, ביום שני השבוע הגיב יאיר נתניהו לעיתונאי 'ידיעות אחרונות' יוסי יהושע, שצייץ ברשת X שעל ראש הממשלה להתייצב מול האומה, אם רצונו בכיבוש עזה, ולהבהיר מהם המחירים הצפויים לכך, ולומר כי נוטל את מלא האחריות למרות התנגדות צה"ל.
יאיר נתניהו כתב: "אם מי שהכתיב לך את הציוץ זה מי שכולנו חושבים, מדובר במרד ונסיון הפיכה צבאית שמתאים לרפובליקת בננות במרכז אמריקה בשנות ה70. וזה פלילי לחלוטין". כשאחד הגולשים הגיב ליאיר כי אביו התעקש למנות את זמיר, הגיב נתניהו הבן כי "מי שהתעקש היה שר הביטחון כ"ץ".
בכל סבך הדיווחים והפרשנויות בנושא, עולות השאלות, למי ראש הצבא כפוף? ואיך צריכים להיראות ולהתנהל היחסים בין ראש המטה הכללי לבין הדרג המדיני, והאם סמכות הרמטכ"ל למנוע הנחיות ביטחוניות של הממשלה - שלפי דעתו הן מסוכנות?
תמונת מצב
במערכת השלטונית של מדינת ישראל, תפקיד הרמטכ"ל - ראש המטה הכללי של צה"ל - נחשב לאחד המרכזיים והמשפיעים ביותר במדינה.
לצד תפקידו הפיקודי העליון בצה"ל, שמקנה לו שליטה רחבה בכל הזרועות והיחידות של הצבא, לרמטכ"ל יש מעמד ייחודי גם מול הדרג המדיני.
חלוקת הסמכויות בין ראש הממשלה לצבא
על פי החוק, הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון בלבד. שלא כמו במדינות רבות אחרות, בהן ראש הממשלה הוא המפקד העליון של הצבא, בישראל אין לראש הממשלה סמכות ישירה על צה"ל.
בכך, מקבל הרמטכ"ל תפקיד כפול: מפקד הצבא בשטח, ויועץ מקצועי בכיר למקבלי ההחלטות בדרג המדיני, כולל הקבינט הביטחוני-מדיני.
בפועל, הרמטכ"ל משמש חוליה קריטית בין הדרג הפוליטי לצה"ל – מייצר תרגום בין שיקולים מדיניים לפעולות צבאיות, ומנווט את הפעלת הכוח בהתאם להחלטות הממשלה. במקביל, הוא אמון גם על בניין הכוח – פיתוח היכולות הצבאיות ארוכות הטווח, האימונים, ההצטיידות והתמרון.
ההיבט הציבורי
על פי החוק, הרמטכ"ל כפוף לסמכות הממשלה ולשר הביטחון, ופועל במסגרת היררכית ברורה. בנסיבות רגילות, מינויו לא אמור לעורר עניין ציבורי רב, שכן מדובר במינוי מקצועי ומסודר, כפי שמקובל בדמוקרטיות מערביות.
עם זאת, במציאות הישראלית המורכבת, מעמדו העצום והשפעתו הרחבה של הרמטכ"ל יוצרים מצב שונה.
עוצמתו הייחודית של הרמטכ"ל במדינת ישראל מקנה למינוי זה משמעות ציבורית רחבה יותר, ולכן דעת הקהל והעמדה הציבורית בנוגע למינויו הן בעלות משקל חשוב ומשפיע. מצב זה משקף את המתח בין המסגרת החוקית לבין המציאות הפוליטית והחברתית במדינה.
לצד זאת, מעבר לפונקציה הצבאית, לרמטכ"ל בישראל יש גם מעמד ציבורי יוצא דופן.
מדובר בדמות שאמורה להיות בלב הקונצנזוס הלאומי, ולזכות לאמון רחב בציבור. תפקידו הרשמי של ראש המטה הכללי בצבא מוגדר כעל-פוליטי – כלומר, הרמטכ"ל אינו נבחר ציבור ואינו מזוהה עם מחנה פוליטי כלשהו. חובתו היא אך ורק כלפי מדינת ישראל ואזרחיה.
בתקופות של קיטוב פוליטי וערעור על מוסדות ממלכתיים, נשמר עד כה תפקיד הרמטכ"ל כמגדלור של מקצועיות, ממלכתיות ואחריות. על כתפיו מוטלת האחריות הכבדה ביותר במדינה – לשמור על ביטחונה, להגן על תושביה, ולהוביל את הכוח הצבאי בעידן של אתגרים משתנים.
אחריות אישית בצמרת הביטחונית
בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל נרשמו מקרים שבהם הרמטכ"ל עמד על עמדתו המקצועית ומנע ביצוע פעולות צבאיות, גם כשאלו זכו לתמיכת ראש הממשלה ואף הקבינט המדיני-ביטחוני. לסמכותו ולמומחיותו של הרמטכ"ל תוקף משמעותי - הוא רשאי להתנגד למהלכים מבצעיים במקרים שבהם קיים חשש ממשי לפגיעה בביטחון המדינה, או כאשר הוא סבור כי הצבא אינו מוכן באופן מספק להתמודד עם הסיכונים הנלווים.
המעמד הייחודי של הרמטכ"ל אינו רק סמל - הוא נושא עמו אחריות כבדה, ומעמיד את נושא התפקיד בפני דילמות קשות, הנובעות מהלחץ הפוליטי מצד אחד, ומהחובה המקצועית והמוסרית כלפי אזרחי המדינה מצד שני.
בסופו של דבר, כאשר מתרחשת תקלה מבצעית או אסון ביטחוני, הרמטכ"ל הוא זה שנדרש לתת את הדין, גם אם ההחלטות הגורליות לא התקבלו על ידו.
דוגמה בולטת לכך היא מלחמת יום הכיפורים, שבה נאלץ הרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר לשאת באחריות הציבורית והודח מתפקידו, אף שהמחדלים העיקריים נבעו מההנהגה המדינית ולא מהדרג הצבאי.
מחיר הקונפליקט בין ראש הצבא לממשלה
תחת הצל הכבד של המתיחות הביטחונית המתמשכת, ניצבים צה"ל והרמטכ"ל בעין הסערה - בעמדה רגישה ומורכבת במיוחד. בעוד האיומים הביטחוניים הולכים ומתגברים, נדמה כי העימותים הפנימיים בין הדרג המדיני לצבאי מאיימים לשתק את יכולתו של צה"ל להיערך כראוי לאתגרים שבפתח.
במקום לרכז את מלוא המאמצים בהכשרת הצבא ובבניית כשירותו לקראת המערכה הבאה, נאלץ הרמטכ"ל זמיר להתמודד עם לחצים כבדים מצד הדרג המדיני – לחצים שלעיתים חורגים מהמישור המקצועי ונוגעים יותר לשיקולים פוליטיים ולצורך בספינים תקשורתיים. במצב שכזה, כך לפי גורמים בצה"ל, עלולה להתעורר סכנה של ממש לפעולות צבאיות שמונעות לא מהכרח ביטחוני אלא מהרצון "לייצר הישגים" תדמיתיים עבור מקבלי ההחלטות.
שאלת מיליון הדולר
הדילמה איננה פשוטה: האם על הרמטכ"ל לשמש גם כשומר סף - כזה שיבלום שיקולים לא ענייניים ויסרב לשתף פעולה עם מהלכים צבאיים שנתפסים בעיניו כמזיקים? יש מי שטוענים שכן, במיוחד בזמנים חריגים. "תפקיד הרמטכ"ל הוא בראש ובראשונה לדאוג לביטחון המדינה ותושביה", אומרים גורמים ביטחוניים. "אם הדרג המדיני חורג מהשיקולים הביטחוניים - עליו לומר את דברו, גם אם זה יוביל לעימות".
מנגד, יש הרואים בתפקיד הרמטכ"ל משרת ביצוע בלבד, הכפופה להחלטות הממשלה וראש הממשלה, גם כאשר עמדותיו המקצועיות אינן מתקבלות. "הממשלה היא זו שקובעת את מדיניות הביטחון", טוענים גורמים בשלטון. "הצבא נדרש לבצע - לא לקבוע מדיניות. כל סטייה מכך יוצרת ערעור מסוכן של הסמכות".
כך או כך, כל עוד המתיחות הזו נמשכת – נראה שצה"ל מתקשה לפעול בידיים חופשיות, והרמטכ"ל עצמו מוצא את עצמו לא אחת בעמדת מגננה, בעיקר כשעמדותיו מגיעות לתקשורת ודבריו נתפסים כפוליטיים או חתרניים.
תהליך העצמה והרמטכ"ל שהשאיר חותם
מאז ימי דוד בן גוריון, שכיהן כראש ממשלה ושר ביטחון, חל שינוי משמעותי בגישת הדרג הצבאי בישראל, שנזכר במיוחד במלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. אחד הלקחים הבולטים שאימצו רמטכ"לים ואנשי צבא בכירים מאז אותה מלחמה הוא כי "כתובת אזהרה" המופיעה על הקיר מחייבת תגובה ולא שתיקה.
לעיתים רבות, הדמות הצבאית הבכירה מצליחה לחרוג מהגדרות התפקיד הפורמליות ולכונן סדר יום עצמאי, כמעט מדינתי.
דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בתקופת כהונתו של רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, ששימש כרמטכ"ל בין השנים 2015–2019.
איזנקוט, מבלי להמתין לתפיסת ביטחון לאומי סדורה מצד הדרג המדיני, חיבר מסמך אסטרטגי מקיף שגיבש תפיסת פעולה כוללת לצה"ל. המסמך כלל גישה התקפית מובהקת, לצד תכנון רב־שנתי שהציב סדרי עדיפויות בבניין הכוח הצבאי.
במהלך כהונתו, הוביל איזנקוט את מדיניות הריסון ביהודה ושומרון לנוכח גל הפיגועים של "אינתיפאדת הסכינים", ודחף להסדרה מול חמאס בעזה - גישה שנחשבה שנויה במחלוקת.
במקביל, הוא קידם קו תקיף מול נוכחות איראן בסוריה ובלבנון, אך הציג עמדה מתונה יותר בכל הנוגע להסכם הגרעין, ונטה לתמוך בהישארותו.
בזירה הפנים־צבאית, הוביל איזנקוט מהלכים שזעזעו את הסטטוס קוו בכל הנוגע למדיניות הגיוס, במגמה שייתכן ותוביל בעתיד לביטול הדרגתי של מודל גיוס החובה.
עם סיום כהונתו, מצא עצמו איזנקוט עובר מהצבא לפוליטיקה. כיום, הוא נחשב לדמות מרכזית בגוש המרכז־שמאל, ועוקב בדריכות אחר ההתפתחויות בזירה הפוליטית בדרך חזרה לחיים הציבוריים.
הנעליים הגדולות של זמיר
כאשר מונה אייל זמיר לתפקיד הרמטכ"ל לפני כחמישה חודשים, הוא תואר בסביבת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כץ כמינוי טבעי ונכון, כזה שאינו מחייב אותו להיות תלוי פוליטית בראש הממשלה, וביכולתו אף לומר "לא" להוראות - זאת כדי לשמר את עצמאותו המקצועית.
עם זאת, כיום המצב ברור: הדרג המדיני לא מוכן לקבל סירוב מרמטכ"ל, שכן הוא כפוף לו ישירות. במקרה שזמיר יביע התנגדות - צפויה הדחה מהירה. הציבור כבר מתחיל להתרגל למצב זה, שבו הכפיפות המדינית גוברת על העצמאות הצבאית.
0 תגובות