על מה שוחחו הרבי מסקולען והרבי מריבניץ בפגישתם ההיסטורית

מקום של כבוד שמור לאוצר ניגוני בית סקולען, שהלחין הרה"ק מסקולען – ניגונים שהפכו לנכסי צאן ברזל בכל תפוצות ישראל.

ביניהם השירים הנפוצים והידועים: יוודע בגויים, באלוקים בטחתי, ונפשי שפכי, ונשגב השם לבדו, ועינינו תראינה, שירו לו.

סיפור מרתק סיפר הרבי מלימינוב, המלמד אותנו מהו שיר אמיתי וקדוש, ומהו הסוד הגדול הטמון בניגונים הללו.

הסיפור התרחש בסיגייט, ברוקלין, בשנת תש"מ (1980), בתקופה הקצרה בה התגורר שם האדמו"ר מריבניץ זצ"ל.

ש

90% מאנשי המכירות נכשלים בגלל טעות אחת פשוטה 

ציקי גל|מקודם

באותה עת הגיע האדמו"ר מסקולען זצ"ל, למנוחה קצרה בסיגייט.

כאשר נודע לאדמו"ר מריבניץ על כך, שלח את משמשו אל הרבי מסקולען להודיעו שהוא מתעתד לבקרו.

יצוין כי קשרי הידידות ביניהם החלו עוד שנים רבות קודם לכן, כאשר למדו יחד ברוסיה. בעת שנפגשו שמחו זה לקראת זה בשמחה רבה, כמי שנפגשים לאחר פרידה ממושכת.

לאחר שישבו יחד אמר הרבי מסקולען:

"רבי חיים זאנוויל, עצם בואך לכאן הוא כבוד גדול עבורי. לכבוד ביקורך הכנתי לך את הכיבוד הגדול ביותר שיכולתי להעלות על דעתי."

הרבי מריבניץ הביט סביב ותמה:

"לייזר זושא, השולחן ריק – אין כאן מאכלים, רק ספר 'קדושת לוי' מונח לידך."

השיב הרבי מסקולען:

"אכן, הכנתי לך כבוד גדול בהרבה מסעודה. הכבוד האמיתי ביותר שאוכל לחלוק לך הוא לשיר בפניך אחד מניגוניי האהובים."

ומיד פתח הרבי מסקולען, שחיבר מאות ניגונים, ושורר את ניגונו המפורסם "זכור דבר". וכשהגיע לחלק הגבוה שר זאת בהתלהבות ובמסירות, כשהוא משקיע בניגון את כל רגשותיו.

הרבי מריבניץ, שהתפעל מאוד, שאלו:

"האם זה באמת ניגון שחיברת בעצמך?"

ענה הרבי מסקולען: "בודאי!"

הריבניצער שב ושאל: "לייזר זושא, הרשה לי לשאול אותך משהו. השיר יפהפה. אבל אין לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר להמציא ניגונים?"

הרבי מסקולען חייך והשיב:

"חיים זנוויל ידידי, אינך מבין. אינני כותב שירים – אני כותב פירוש על הפשט."

אמר לו הרבי מריבניץ:

"אם כך, חוששני שאיני מבין את הפשט."

השיב הרבי מסקולען:

"מה דעתך שאסביר זאת במילים?"

ענה לו הרבי מריבניץ: "בבקשה."

אמר הרבי מסקולען:

"אנחנו חיים בזמנים מסוכנים מאוד. כל קיומה של היהדות מונח על כף המאזניים. קשה יותר ויותר לגדל בדורנו ילדים יראי שמים ובעלי אמונה.

הבעיה היא שהילדים החלשים ברחובות לועגים לתלמידינו היקרים ואומרים להם: 'אתם עדיין מנסים לחיות כפי שחיו אבותיכם וסביכם? זה כבר לא רלוונטי! הזמנים השתנו, וגם אתם חייבים להשתנות! התורה נכתבה לדורות קודמים, לא לדורנו! צריך להתאים אותה לזמן הזה!'

ולאט לאט, כאשר ילדינו נכנעים ולו במעט ללחצים הללו – זהו תחילת הסוף.

הם נופלים לחלוטין.

וזה הפשט של הניגון שלי.

אנו, הבנים, נחשבים בעיניהם ל"ליצנים" (זדים הליצוני) – כמי שמבקשים יותר מדי. אבל אני עונה להם: 'לא! התורה היא נצחית, מתורת ה', ולא אזוז אפילו כקוצו של יו"ד. אנו צועדים בעקבות סבינו וסבתותינו הקדושים מילה במילה, בלי לזוז מן הדרך!' עכשיו, הרשה לי לשיר זאת שוב."

כשסיים את דבריו, קם הרבי מריבניץ בהתפעלות וקרא:

"זה קדוש! איזה פשט נפלא!"

ושני הצדיקים הללו שרו יחד את הניגון "זכור דבר"