מלחמת עזה הנוכחית היא מן הארוכות שידענו; נכון לכתיבת שורות אלו, אנו מציינים את יומה ה־669. ואין לדעת מתי כל זה ייגמר. אף שהשגרה המלחמתית הפכה מונוטונית במידה רבה, היא עדיין פושטת צורה ולובשת צורה. ובמיוחד בשבועות האחרונים נדמה כי שדה הקרב עבר לזירה התודעתית.
חמאס מנהל קמפיין נבזי של הרעבה, מלוּוה בתשואות התקשורת הבינלאומית, השועטת על כל פריים מגמתי ומהונדס. מצלמות מכל זווית מתעדות ילדים החולים במחלות שונות והם נמרחים בחדווה על שערי העיתונים.
עד כמה התקשורת העולמית מוטה? כדאי להקשיב לעיתונאי הישראלי והסופר המוכשר מתי פרידמן.
פרידמן (47), עיתונאי וסופר שעלה ארצה מקנדה בגיל 17 ושירת בגזרת לבנון במוצב דלעת (ספרו דלעת ממש מומלץ) הוא כותב בבמות שונות וספריו מככבים ברשימות של רבי מכר. השבוע הוא שוב עלה לכותרות, לא בגלל ספר חדש שיצא לאור, אלא בגלל שיחה שנתן לפני כמה חודשים. בו הוא חשף עד כמה חמאס אולי לא שולט ברצועת עזה, אבל במשרדים של סוכנויות ידיעות בעולם הוא על תקן מאשר כתבות וצנזור ראשי.
פרידמן, ששימש ככתב ירושלים של AP בין השנים 2006 ל-2011, העלה לראשונה ב-2014 ביקורת על אופן הסיקור של מעסיקיו, אך בעקבות הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר והמהומות שאחריו חזר לדבר בנחרצות רבה יותר, עם עדויות שמצביעות על כך שהעיתונות מנוצלת ככלי נשק נגד ישראל.
בחודש אפריל 2025 במסגרת פורום AJC בניו יורק, מתי פרידמן, הציג בכנס תמונה מטרידה של התקשורת המערבית, בטענה שהיא לא רק מדווחת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא מסייעת לבנות אותו תחת הכוונה אידיאולוגית מצד חמאס. לדבריו, "במקום לסקר את הקרקס, הכתבים הפכו לדובים מרקדים בקרקס".
יותר כתבים מכל מקום אחר
פרידמן הדגיש את חוסר הפרופורציה בסיקור ישראל: בתקופת שירותו ב-AP, כ-40 עובדים במשרה מלאה סיקרו את ישראל, שהיא כעשירית האחוז משטח העולם וכחמישית האחוז משטח העולם הערבי. מספר זה של כתבים עלה על מספר הכתבים של AP שסיקרו את סין, הודו, או את כל יבשת אפריקה שמדרום לסהרה. הוא קבע כי "אם חדשות אמורות להיות ניתוח רציונלי של אירועים על פני כדור הארץ, אי אפשר לסקר את ישראל יותר מאשר את יבשת אפריקה. זה פשוט לא הגיוני".
הוא אף ערער על הנרטיב המקובל של "קונפליקט ישראלי-פלסטיני", וציין כי "אין קונפליקט ישראלי-פלסטיני" במובן הצר. לטענתו, רוב מלחמות ישראל לא היו נגד פלסטינים, והאויב המרכזי של ישראל כיום הוא איראן. הוא הסביר כי ניתוח מסלולי טילים שנורו על ישראל בשנה האחרונה יגלה שהם מגיעים מ"עיראק ומתימן ומלבנון ומעזה ומאיראן", מה שמצביע על קונפליקט אזורי רחב יותר. צמצום הסכסוך ל"ישראלים נגד פלסטינים" מפשט את המצב ומציג את ישראל כ"בחור הרע בסיפור".
פרידמן חשף גם מקרים של דיכוי האמת, כדוגמת הצעה נדיבה לשלום שהוגשה על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט לרשות הפלסטינית בשנת 2008. הוא סיפר כי כתבים ידעו על ההצעה וראו את אטרקטיבית במיוחד, אך "קיבלו הוראה לוותר עליה. אסור היה להם לסקר את הסיפור".
הסיבה, לדבריו, הייתה שסיקור ההצעה "היה גורם לישראלים שניסינו להציגם כשטניים... להיראות כאילו הם מנסים לפתור את הסכסוך בקווים סבירים". הוא סיכם כי "זה היה נכון", אך "זה היה עוזר לאנשים הלא נכונים".
נשמט על רצפת המערכת
אחד ההיבטים המטרידים ביותר שעלו מדבריו של פרידמן הוא שיתוף הפעולה של התקשורת המערבית עם צנזורת חמאס בעזה.
הוא תיאר מקרה מ-2008, במהלך מלחמה בעזה, בו כתב פלסטיני חשף שלוחמי חמאס התחפשו לאזרחים כדי להיכלל עם ספירת המתים הכללית. פרט זה הוכנס לסיפור, אך לאחר מספר שעות, הכתב דרש מפרידמן להוציא את הפרט, לאחר ש"מישהו מחמאס דיבר איתו". פרידמן הסיר את הפרט והציע ל-AP לכלול הערה המציינת שהמידע הוסר תחת צנזורת חמאס, אך הוא נדחה.
לדבריו, "מאותו רגע, ה-AP, כמו כל ארגוני האחיות שלה, משתפת פעולה עם צנזורת חמאס בעזה". הוא ציין כי כל הכתבים בעזה הם פלסטינים, חלקם מזדהים עם חמאס, חלקם מאוימים על ידו, וחלקם אף שייכים לארגון. למרות זאת, התקשורת ממשיכה לצטט נתוני נפגעים והערכות קרב ממשרד הבריאות המנוהל על ידי חמאס בעזה כעובדות.
פרידמן ציין כי לאחר 7 באוקטובר, התקשורת לא יכלה להתעלם מסבלם של הישראלים לזמן קצר, שכן "אופי הזוועות היה כה מחריד שלא ניתן היה להתעלם מהן". עם זאת, הוא חש חוסר נוחות בקרב הכתבים, וידע ש"בתוך כמה שבועות, אולי חודש, זה יחזור בבת אחת בהזדמנות הראשונה".
לדבריו, ה"התקפלות" הזו הגיעה עם הסיפור השקרי על בית החולים אל-אהלי. למרות שהטענה שישראל הפציצה בית חולים והרגה 500 איש הופרכה על ידי ראיות שהצביעו על טיל של חמאס כושל כגורם לפיצוץ, הנזק כבר נגרם. לאחר מכן, לדבריו, "הסיפור באמת הופך לאותו סיפור ישן, שהוא סיפור של ישראל שפוגעת בפלסטינים ללא סיבה".
קנרית במכרה פחם"
פרידמן הזהיר כי המצב אינו נוגע רק לישראל, אלא משקף מגמה רחבה יותר שבה מוסדות ליברליים במערב מתרוקנים מתוכן על ידי אידיאולוגיה. הוא תיאר את חוויותיו בלשכת AP כ"קנרית במכרה פחם", המעידה על "הפיכתם של המוסדות הליברליים החשובים במערב לסוג של זרועות אקטיביסטיות של אידיאולוגיה רדיקלית מאוד". הוא ציין כי אוניברסיטאות, ארגונים לא ממשלתיים וחדרי חדשות מרכזיים "יש להם עדיין את הלוגו, יש להם עדיין את השם, אבל הם משרתים מטרה אחרת".
כשנשאל כיצד ניתן להפוך את המגמה, פרידמן הביע גישה פסימית לגבי הצלת המוסדות הקיימים, וקבע כי "את המוסדות אי אפשר להציל". הוא טען כי "כתיבת מכתב לעורך ה'ניו יורק טיימס' לא תעזור", כיוון ש"זה לא עניין של לדעת או לא לדעת... הם מגדירים את המקצוע אחרת".
במקום זאת, הוא הדגיש כי המאבק צריך להתמקד בחוסן וההמשכיות היהודית, ולא באישור חיצוני. הוא המליץ, אם היו לו משאבים בלתי מוגבלים, לוודא שלצעירים יהודים תהיה גישה לעושר התרבות היהודית, ולהשיק תוכנית שתאפשר לכל צעיר יהודי להיות בקיא בעברית עד סיום הקולג', כיוון ש"עברית היא המפתח לחיים היהודיים והיא מקום מפלט שאנטישמים לא יכולים להתערב בה".
האם באמת יש רעב בעזה?
ובין הדברים הוא כתב כך:
"דיווחים על רעב צפוי שישראל "מהנדסת" בעזה נשמעים לא רק מאז תחילת המלחמה, אלא כבר חמש עשרה שנה, מאז שחמאס השתלט על הרצועה וישראל ומצרים הטילו עליה סגר, שלכאורה הפך אותה ל"בית כלא פתוח". הרעב המדובר מעולם לא התרחש. כעת נטען שהתקופה הזו עצמה, שהוצגה כמצוקה קשה, הייתה בעצם אידיליה עזתית שישראל החריבה באכזריות.
"מעט מאוד ממה שמדווח כאן תואם את המציאות. זה אינו חדש: במשך השנים הואשמה ישראל בטבח שלא התרחשו. פעולות המדינה מסולפות כמעט מדי יום על ידי מי שמציגים את עצמם כעיתונאים, פרשנים וגורמים רשמיים באו"ם, לעיתים תוך שימוש בסטטיסטיקות כוזבות.
"לאזרחי ישראל, מטח ההשמצות התמידי כמו מטחי הרקטות הפך לעובדת חיים. כמו נוסעים בניו ירק שמתעלמים מהוזים במטרו, כך הישראלים פשוט מתנתקים.
הפיכת מוסדות שדיווחו אמת לרמקולים אידיאולוגיים גובה מחיר כבד מהחברות הליברליות עצמן ומהמוסדות. התחושה של יאיבוד עוגן, של שיט בסירת אמת בתוך ים סוער של שקרים ותעמולה היא מאפיין מרכזי של התקופה, לא רק בישראל. אך בשבוע האחרון נחשף גם המחיר האנושי: דיווחים על רעב חמור בעזה.
"כדי להבין אם יש אמת בדיווחים, שוחחתי עם עמיתים שאני סומך עליהם עיתונאים ותיקים בישראל, שמעורבים לעומק בכיסוי האירועים ודואגים הן לחברה הישראלית והן לחפים מפשע פלסטינים. היה ברור שמצבנו כעיתונאים טוב רק במעט מזה של האזרח הממוצע.
"ההסכמה ביניהם הייתה שאין כמעט מקורות אמינים על מה שקורה באמת בעזה. לא "משרד הבריאות" של חמאס, לא עיתונאים פלסטינים שחיים באיום חמאס, ולא ארגונים בינלאומיים כ-UNRWA, ששקועים בקשרים שונים עם חמאס. כולם שותפים למערכה תקשורתית מוצלחת, שמשתמשת בסבל הפלסטיני אמיתי או מדומיין להלהיט את דעת הקהל בעולם ולשבש את פעולות ישראל.
"העיתונות הבינלאומית אינה הפתרון. בעבודתי ככתב ועורך בסוכנות הידיעות AP, ראיתי איך דיווחים שונו בלחץ איומים של חמאס כלפי צוותינו עובדה שהוסתרה מהציבור. אני יודע מניסיון: כמעט שום מידע מעזה אינו אמין.
"אבל גם הממשלה שלנו אינה מקור מהימן. היא הטעתה שוב ושוב את הציבור באשר להתקדמות המלחמה (נתניהו הבטיח כבר לפני שנה ש"אנחנו במרחק צעד מהניצחון"); באשר למטרותיה המשתנות של המערכה; בהצלחות מבצעיות, שלעתים נדרשו חזרות כואבות לאזורים שכבר "טוהרו"; וגם בנוגע לעדיפות שניתנה להשבת החטופים שרבים מהם שוחררו רק בלחץ אמריקאי, ועדיין כ-50 מהם, חיים ומתים, בידי חמאס.
"גם לצה"ל קשה להאמין. הוא מסלף מידע בגלוי או באמצעות השמטה. לדוגמה, בשבוע שעבר פרסם הצבא סרטון של לוחמי חמאס אוכלים לשובע במנהרה אך כתב הארץ עמוס הראל ציין שמדובר בקטע מלפני שנה, וחלק מהנראים בו כבר מתו.
כששאלתי חבר שהוא בכיר לשעבר בממשלה, אם יש רעב בעזה, הוא ענה ביושר: "אני לא יודע".
0 תגובות