ברחוב הע"ח 20 בלב שכונת מוסררה (מורשה) בירושלים, ניצב קומפלקס מבנים היסטורי הידוע בפי חוקרים, ארכיאולוגים וזקני ירושלים כ"חצר שטרויס".
למתבונן מבחוץ נראית החצר כחלק מהבנייה הירושלמית הקלאסית בשלהי התקופה העות'מאנית – אבן גיר מקומית, קשתות מעוטרות ופתחים מקומרים. אך מאחורי חזית האבן נחבא אחד הפרקים המרתקים והמשפיעים ביותר בתולדות תנועת המוסר, היציאה מהחומות ויישוב הארץ בסוף המאה ה-19.
הסיפור מתחיל בשנת תרנ"ז (1897). בירושלים של אותם ימים מתגוררים רק יהודים שומרי תורה ומצוות, לצד הקהילה המוסלמית. אפילו בן יהודה מחולל השפה העברית בתחילת דרכו שמר מצוות והיה דתי. באותם הימים ירושלים נמצאת בעיצומו של תהליך יציאה אל מחוץ לחומות העיר העתיקה.
האדמו"ר ירד 8 קומות ברגל
השכונות החדשות הולכות ונבנות, אך רוב המוסדות והקהילות הלומדות עדיין צפופים בין סמטאות הרובע היהודי. באותה עת, בקרלסרוהה שבגרמניה, קובע את פועלו שמואל שטרויס – בנקאי אמיד, איש חסד שהיה נכדו של "הבעל שם ממיכלשטט" וחותנו של מורנו יעקב רוזנהיים, ממייסדי אגודת ישראל העולמית.
יש להדגיש כי מדובר בשמואל שטרויס הבנקאי מקרלסרוהה, איש עולם המוסר הליטאי – ולא בנתן שטרויס האמריקאי, שותפו של רשת "מייסי'ס", שעל שמו נקרא "בית שטרויס" הסמוך לרחבת הכותל המערבי. שני נדבנים שונים לחלוטין.
שטרויס, שהיה קשור בעבותות של אהבה לתורת המוסר הליטאית שנוסדה על ידי רבי ישראל סלנטר, גמר בליבו להקים נווה רוחני ייחודי בירושלים. את קרבתו לעולם המוסר קנה באמצעות אחיו, הרב אברהם יוסף ברוידא, שכיהן כמורה צדק של קרלסרוהה ואשר דרכו התוודע שטרויס אל פועלן של ישיבות המוסר בליטא ואל דמותו של רבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם" – ואף תרם ל"בית התלמוד" בקלם 6,000 רובל.
לאחר פטירת אשתו בשנת תרנ"ד (1894), החליט להקדיש חלק ניכר מהונו לטובת הקמת מתחם מגורים ולימוד רחב ידיים, שיוקדש לעילוי נשמתה וישמש תשתית פיזית ורוחנית איתנה עבור חכמי המוסר והגאונים שעלו מליטא וממזרח אירופה. לצורך כך בחר ברבו, הרב יעקב שור, כשליחו, ומימן את נסיעתו לירושלים כשהוא מצויד בכספו, במטרה לקדם את המפעל.
השטח שנבחר במוסררה היה אז באזור מתפתח, סמוך לקו התפר ולשער שכם. שטרויס רכש את הקרקע והשקיע סכומי עתק בהקמת קומפלקס מבנים מתוכנן היטב. המתחם כלל כ-30 דירות מגורים מרווחות במונחי הימים ההם, שנבנו סביב חצר פנימית סגורה ומורחבת. במרכז החצר הוקם היכל מרכזי עבור בית מדרש וישיבה, מקווה טהרה ובור מים.
החצר הסגורה סיפקה לדרים בה הגנה ביטחונית ובידוד משאון העיר, לצד אווירה קהילתית מלוכדת שאפשרה חיים שלמים הסובבים סביב התורה והמוסר.
רצונם של מקימי "חצר שטרויס" היה להעביר את מרכז הכובד הרוחני של תנועת המוסר מאירופה הגועשת אל תוך ירושלים. שטרויס דאג למלגות לבעלי המוסר ולמשפחותיהם.
מי שהתיישב מאוחר יותר בחצר, הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצוק"ל עצמו, סיכם את דמותו של הנדבן במילים ששמע ממנו תלמידו רבי יחיאל יעקב וינברג (בעל "שרידי אש"): "ר' שמואל הינו מיחידי הדור בחסידות, הוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל!"
ההיסטוריון ישראל שפירא זכה להיכנס בטרקלין רוחני והיסטורי זה, בלווית צוות חוקרים ובוגרי המקום, לסיור ושיחה עם ראש הישיבה.
המשך יבוא...
מקורות: ספר תולדות רבי יצחק בלאזר ("רבי איצלה פטרבורגר"), שנאסף בידי נכדו הרב מרדכי בלאזר ז"ל ויצא לאור בסיוע ועד "שפתי חכמים", תשע"ד.
- ישראל שפירא – היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות