מפגש מקרי ברחוב הפך לסיפור אנושי כואב שחושף את המחיר האישי שמשלמים בני ישיבות בעקבות ההגדרה שהוטלה עליהם על ידי מדינת ישראל. הצלם שלומי כהן נתקל במקרה בנהוראי, בחור הלומד בישיבה גדולה, ושמע ממנו סיפור שמגלה את הפן האנושי מאחורי הכותרות.
נהוראי, כמו עשרות אלפי בני ישיבות נוספים, מוגדר כיום כ'עריק' - לא בגלל שברח ממשהו, אלא בגלל שהוא יושב ולומד תורה. "להתחיל סדר יום בשבע וחצי עד 11, שלוש סדרים. לשבת ללמוד", הוא מתאר את שגרת יומו. כשנשאל על הקושי, הוא משיב בפשטות: "נותן הרבה סיפוק ושומר על עם ישראל גם".
"אמא נפטרה לפני שלוש שנים"
אך מאחורי שגרת הלימוד מסתתר סיפור אישי קשה במיוחד. "אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים", חושף נהוראי בשיחה. "רוצים לעשות טיול כל המשפחה. טסים לחו"ל, ואני נשאר בארץ כי אני עריק".
האם נפטרה ממחלת הסרטן, והמשפחה מתכננת כעת את הטיול המשפחתי הראשון מאז האבל. אך נהוראי, בניגוד לשאר בני המשפחה, לא יוכל להצטרף. "בסוף אני שמח בשבילם שיטוסו, שיהנו", הוא אומר, "אבל בסוף יוצא שאני עריק, נשאר בארץ".
על רקע עמדת היועמ"שית שהוגשה לאחרונה לבג"ץ נגד תיקון 28 לחוק שירות ביטחון, ובעקבות גל המעצרים של בני ישיבות ואברכים, מתגלה הפן האנושי של המציאות החדשה. בני ישיבות שלומדים תורה שעות ארוכות ביום מוגדרים כעבריינים, והדבר משפיע על חייהם האישיים בצורה קשה.
"לא צריכים לטוס לחו"ל? לא נכון"
כשנשאל על הטענה שלומדי תורה לא צריכים לטוס לחו"ל, נהוראי משיב בבהירות: "לא נכון. יש כאלה שכן צריכים לטוס, ויש משפחות כמובן שטסים. זה לא סותר".
למרות הכאב והאכזבה, נהוראי מקבל את המצב בשמחה. "שמח, ברור ששמח בשבילם", הוא אומר על טיול המשפחה. "אבל אם לא היינו מגיעים למצב הזה, שכל בחור שיושב... בגלל שהוא לומד תורה, נחשב עבריין ברחוב - ההרגשה הייתה הרבה יותר טובה".
בינתיים, נהוראי ימשיך את שגרת הלימוד שלו, בעוד משפחתו תטוס לטיול ראשון מאז פטירת האם. "אני נקרא עריק", הוא מסכם, "אבל בתכלס, אין איזה משהו שיותר מדי משפיע עלינו על היום, ספציפית". עד שמגיע רגע כמו זה, שבו המחיר האישי הופך למוחשי ביותר.
0 תגובות