חג הסוכות כבר כאן, ואיתו התופעות המוכרות. אך לצד המצוות הידועות, התפתחה בשנים האחרונות תופעה חדשה לגמרי, כזו שלא מוזכרת בשולחן ערוך, לא ברמב"ם, ואפילו לא בקונטרס נשכח מבריסק: "מצוות והרעשת בחגך".
זה מתחיל בערך בחמש אחר הצהריים. התנגשות צלילים הרסנית פורצת מתוך הסוכה של השכן בקומה השלישית. רמקול מוגבר בעוצמה גבוהה במיוחד, שנקנה במבצע לכבוד החג, מתחיל להרעיד את יסודות הבניין. הקצב החסידי הלוהט בוקע בעוצמה שגורמת אפילו לטיח הבניין הסמוך להתפורר. השכן, כמובן, מרגיש שהוא בעיצומה של עבודת הקודש.
וכאן נשאלת השאלה הפשוטה והמתבקשת ביותר: בשם איזו מצווה הדבר הזה מותר? באיזה ספר הלכה כתוב כי הידור מצווה פירושו חירור תופיות אוזניהם של כל דיירי הרחוב? האם יש שואל ומשיב שהתיר להפוך חצר בניין חרדי קלאסי לרחבת ריקודים של אולם אירועים?
מדוע מרשים לעצמם בחול המועד מה שמבינים היטב כל השנה שזהו מעשה שלא יעשה?
במשך השנה, אם מישהו ישים רמקול בעוצמה כזו בחלון ביתו ביום חול רגיל, הוא יזכה למטר גערות, תלונות למשטרה, ואולי אף להזמנה לדין תורה על הטרדת השכנים והיזק שכנים קלאסי.
כולנו מבינים ששקט בבית הוא זכות בסיסית, שדרך ארץ קדמה לתורה, ושלא מסבים צער לזולת. אבל איך שחול המועד מגיע - משהו בתודעה האנושית פשוט מתאדה. פתאום כל גבולות הנימוק וההתחשבות נעלמים בתוך ענן של "שמחת החג". הרי זה חג, לא? אז מותר הכל.
כדי שלא יהיו אי הבנות: אין עין צרה במי שמעוניין לחגוג. אדרבה, ישמחו השמים ותגל הארץ. ישירו, ירקדו, יאכלו, ייהנו משמחת החג בכל הלב. אבל למה להכניס גם את השכנים בכוח לחגיגה?
למה השכן בקומה השנייה, שחזר ממשמרת ערב מפרכת ורק רוצה לתפוס שעתיים שינה, חייב לשמוע שוב ושוב את אותה מחרוזת בווליום שמפיל את המנורות מהתקרה? למה האם הצעירה, שעמלה שעה ארוכה להרדים תינוק בן חודשיים שסובל מגזים, צריכה לראות אותו מתעורר בבכי נסער בגלל עוד סולו דרבוקה עצמתי שהרעיד את הסוכה הסמוכה?
האם שמחת החג שווה את הדמעות של התינוק הזה? את העצבים המתוחים של הקשיש מקומה ראשונה? את כאב הראש של השכנה שלא מרגישה טוב?
יש איזה טיעון קבוע שמוטח לעבר כל מי שמעז לבקש מעט שקט: "מה קרה? איפה 'ואהבת לרעך כמוך'? איפה השמחה?". אלא שהפוך הוא הנכון. 'ואהבת לרעך כמוך' האמיתי פירושו לחשוב על השכן עוד לפני שמסובבים את כפתור הווליום עד הסוף ימינה. אהבת ישראל היא להבין שהשמחה הפרטית לא צריכה לבוא על חשבון השלווה של האחר.
חג הסוכות הוא חג של אחדות, חג שבו כולנו נכנסים תחת צילא דמהימנותא. מן הראוי שצילא דמהימנותא הזה לא יהיה מלווה בדציבלים שמבריחים כל שפוי מהאזור.
אפשר לחגוג, לשמוח ולהתעלות גם בעוצמת קול סבירה. אפשר לשים מוזיקה - אבל בווליום שמיועד לאוזניים של היושבים בסוכה, ולא לתושבי השכונה כולה. בואו נחזיר את החג לשמחה אמיתית, כזו שנכנסת אל הלב - ולא רק כזו שפוצעת את עור התוף.
0 תגובות