אין הרבה רגעים בלוח השנה היהודי שטעונים יראה, רטט וציפייה כמו רגעי תקיעת השופר בראש השנה. בבתי הכנסת השונים, בחצרות האדמו"רים והרבנים לדורותיההם, הכל נעצר באחת באותם רגעים. הקולות מתכנסים, הדממה שולטת, וכל לב יהודי פועם בהרגשה שעתה מכריע הקב"ה דין עולמו. קול השופר, פשוט כל־כך מחד ועוצמתי כל כך מאידך, חוצה לבבות ומרומם נפשות. אין בו מילים, אך יש בו הכול. זהו רגע של חיבור שאין לו אח ורע, שבו יהודי מרגיש שהוא עומד פנים אל פנים עם בוראו.
בקהילות רבות נושאים בעלי תוקע ותיקים את עול התקיעות, מתוך הכנה מוקפדת ויראה פנימית, ביודעם כי כל רגע וכל ניגון הוא עבודה רוחנית המשפיעה בעולמות עליונים. בחצרות הצדיקים היה המעמד הזה מתעצם שבעתיים. התקיעות היו נמשכות לעיתים ארוכות, מלוות ברטט ובתחושת קדושה מיוחדת - עד שהיה ברור לנוכחים שהם עדים למשהו שמעבר להבנתם. זה לא רק קול שופר, אלא פסיעות בעולמות עליונים.
היו צדיקים, אדמו"רים וראשי קהילות, שבחרו לתקוע בעצמם בשופר בראש השנה, והיו כאלו שהאזינו לתקיעתו של בעל התוקע. בכתבה זו ננסה נסקור את תקיעת השופר כפי שהתקיימה אצל הרבי מליובאוויטש זי"ע במשך עשרות שנים, בבית מדרשו המפורסם בניו יורק ה-770. הרבי מחב"ד תקע בעצמו בשופר ברוב שנות נשיאותו במשך עשרות שנים. הוא השתמש בכמה שופרות, שכל אחד מהם נושא היסטוריה רבת משמעות. ננסה כאן לסקור אותם על קצה המזלג.
שופרות קדושים
לאורך השנים השתמש הרבי בשישה שופרות. שלושה מהם היו שופרות ששימשו את אדמו"רי שושלת חב"ד, שהתגלגלו אליו בדרכים שונות, ואחד מהם היה שופרו של אביו, הגאון המקובל רבי לוי יצחק. שניים נוספים הגיעו לאדמו"ר בסוף שנות הלמ"ד, על פי בקשת רעייתו הרבנית, במיוחד מארץ הקודש. אך בל יוקדם המאוחר.
השופרות, עטופים במטפחת לבנה, נשמרו במהלך השנה במגירה בשולחנו של הרבי בחדרו. רק בימי ראש השנה היו מוצאים את דרכם לבימה ב־770. לאחר הסתלקות הרבי עברו השופרות לידי הנאמנים שהופקדו לשמור על חפציו. עד היום בימי ראש השנה תוקעים בחלק מהם בבית המדרש הגדול של החסידות.
שופרו של הצמח צדק ושל המהר"ש
השופר הראשון, ואולי המיוחד מכולם, הוא שופרו של האדמו"ר ה"צמח צדק", נכדו של בעל התניא. בצבעיו ניכרים שחור ולבן, ועליו סימנים ותיקונים שנעשו עם השנים. הרבי השתמש בו לאורך שנים רבות, עד שנוצר בו פסול. אלא שהרבי לא ויתר: הוא הורה לחתוך חלק קטן כדי לתקנו, וכך שב השופר לשימוש.
בשנים האחרונות לנשיאותו כבר היה השופר עם כמה סדקים ובקעים, אולם אף על פי כן הרבי ירד עמו לבימה והחזיק אותו בשעת התקיעות. הרב משה קליין, הבעל תוקע כיום בחדרו של הרבי, ציין כי השופר להערכתו נותר כשר גם אחרי שהפסיק השימוש בו.
שופר נוסף - קטן בגודלו, שחור ובוהק - היה שופרו של המהר"ש. האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד. קשה מאוד להוציא ממנו קול, אולם הרבי השתמש בו פעמים רבות, גם כאשר הדבר דרש מאמץ עצום. פעמים רבות היה מתחיל בשופר קל יותר, אך כעבור רגע שב לשחור של המהר"ש.
השופר הגיע לרבי דרך אמו, שמסרה אותו לחסיד חב"ד בשם הרב יעקב יוסף רסקין, שהיה קרוב למשפחתה. הרב רסקין מסר את השופר לרבי בשנת תשי"א, שנת נשיאותו הראשונה.
השופר של הרבי הריי"צ
שופר נוסף היה שופרו של הרבי הקודם מחב"ד, הריי"צ. הוא בצבע בהיר, בעל קימורים פשוטים וחלקים. הרבי ירד עמו לבית הכנסת, אך לרוב לא השתמש בו בפועל.
שופר נוסף, בעל קימור חד ובצבע זהב מבריק, הוא שופרו של אביו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל. הוא עבר מסע תלאות בתקופת הגלות והמאסרים ברוסיה הקומוניסטית, אך בדרך פלאית השתמר עד שהגיע לידיו של הרבי. ברוב השנים לא שימש שופר זה לתקיעה בפועל, אולם עצם הימצאותו בין ששת השופרות ריגשה את החסידים.
שני השופרות האחרונים והנוספים נרכשו במיוחד בארץ ישראל בסוף שנות הלמ"ד, לבקשת הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי. מטרת הרכישה הייתה להקל על מאמציו של הרבי, לאחר התקף הלב שחווה בשמיני עצרת תשל"ח. השופרות היו נוחים וקלים יותר לתקיעה, והרבי השתמש בהם בשנים תשל"ט, תש"מ ותשמ"א. לאחר מכן חזר אל השופרות הישנים.
כיום מוצגים השופרות בתערוכה מיוחדת בספריית אגודת חסידי חב"ד שבקומה השלישית של 770. רק לפני ראש השנה הם נמסרים לבעלי התוקע בבית המדרש הגדול של החסידות.
0 תגובות